בית המשפט המחוזי בבאר שבע

ת"א 4079-10-10

בית יורב 1997 בע"מ ואח' נ' תל אביב ואח'

 

 

16 פברואר 2015

 

 

 

 

בפני כב' השופט גד גדעון

 

 

התובעים

1. בית יורב 1997 בע"מ

2. יורב אחזקות בע"מ

3. אילנה גוטנברג

4. מיכאל גוטנברג

ע"י ב"כ עו"ד רם פרייס

נגד

הנתבעים

1. הועדה המקומית לתכנון ובניה תל-אביב

2. עיריית תל-אביב-יפו

ע"י ב"כ עו"ד קובי אסולין וערן סמט

3. מיכאל רועה – התביעה נדחתה

4. ועדת הערר המחוזית לתכנון ובניה תל-אביב – התביעה נדחתה

5. נרימאן כבוב

6. חאלד כאבוב

הנתבעים 5 ו-6 ע"י ב"כ עו"ד צבי בר נתן ואבישי חלפון

נגד

הצד השלישי

איילון חברה לביטוח בע"מ

ע"י ב"כ עו"ד חיים מאיר

 

 

פסק דין

1. זהו פסק דין בתביעה לתשלום פיצויים, עבור נזקי ממון שנגרמו לתובעים לטענתם, עקב עוולות שבצעו נגדם הנתבעים, ואשר בעטיין, חל עיכוב בבנית בניין מגורים שהקימו התובעים.

הוחלט לקבל באופן חלקי, את התביעה נגד הנתבעת מס' 1, ולדחותה ביחס ליתר הנתבעים. להלן הנימוקים.

2. יצוין, כי התביעה הוגשה בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (ת.א. 2454/07), והועברה לבית משפט זה, על פי החלטת כב' נשיאת בית המשפט העליון מיום 15.7.10, עקב צירופו של הנתבע מס' 6 להליך, כמפורט להלן.

התובעים מס' 3 ו-4, הינם בני זוג, והתובעות מס' 1 ו- 2, הן חברות שבשליטתן. יצוין, כי התובעת מס' 3 (להלן גם: "הגב' גוטנברג"), הינה אדריכלית. התובעים יחד הקימו בניין מגורים, ברח' קדם פינת רח' מכלול יופי ביפו (להלן: "הבניין").

הנתבעת מס' 1 (להלן גם: " הועדה המקומית"), אשר דנה בבקשות התובעים להיתרי בניה, נתבעה בשל רשלנות נטענת, במתן ההיתרים, ובשל התנהגות נטענת של מר רועה, יו"ר הועדה בחלק מן התקופה, על רקע השתייכותו הפוליטית, אשר לסברת התובעים, גרמו לעיכובים ממושכים ובלתי מוצדקים בהוצאת ההיתרים, וכתוצאה מכך, בהתקדמות הבניה.

הנתבעת מס' 2, עיריית תל אביב (להלן גם: "העיריה"), נתבעה בשל מעורבות נטענת של עובדיה ומוסדותיה, בפעילות הנתבעת מס' 1.

הנתבע מס' 3, מר מיכאל רועה (להלן גם: "מר רועה"), כיהן בחלק מהתקופה הרלוונטית לתביעה, כסגן ראש העיר תל אביב-יפו, וכיו"ר הועדה המקומית. התביעה נגדו נדחתה, לאחר שבית המשפט קבע, כי עומדת לו חסינות כעובד ציבור, מכוח הוראת סעיפים 7א ו- 7ג לפקודת הנזיקין (החלטת כב' הש' ש. פרידלנדר 27.8.11. יוער, כי הבקשה הוגשה עוד בבית המשפט המחוזי בתל אביב (בש"א 22089/07), והדיון במסגרתו, נחקרו עדי הצדדים בבקשה, התקיים בפני כב' רשם בית המשפט המחוזי (כתארו אז) הש' ח. ברנר ביום 29.11.09, קודם העברת התיק לבית משפט זה).

הנתבעת מס' 4, ועדת הערר המחוזית תל אביב- יפו, נתבעה, בין היתר, בשל תרומתה הנטענת, לעיכוב במתן היתר הבניה. התביעה נגד נתבעת זו נדחתה על הסף, עוד קודם העברת התביעה לבית משפט זה (החלטת כב' הש' ח. ברנר מיום 29.11.09, בש"א 5649/09).

הנתבעים מס' 5 ו-6, הינם בני זוג אשר מתגוררים בדירה בבית קומות, הצמוד למגרש עליו בנו התובעים את הבניין, ונטלו חלק בהליכים שונים נגד התובעים, כמפורט להלן. הם נתבעו בשל תרומתם הנטענת לעיכובים, במתן ההיתר ובהתקדמות הבנייה. נתבעים אלה, לא נתבעו בכתב התביעה המקורי, וצירופם כנתבעים התבקש רק ביום 16.3.10. הנתבע מס' 6 מכהן כיום, כשופט בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, ובעת שביקשו התובעים, לצרף את הנתבעים מס' 5 ו- 6 לתביעה, כיהן כשופט בבית משפט השלום בנתניה.

 

3. התובעים, או מי מהם, זכו במכרז שנערך על ידי מנהל מקרקעי ישראל לרכישת מגרש ביפו. ביום 20.11.97, חתמה התובעת מס' 2, על חוזה פיתוח (להלן: "חוזה הפיתוח"), לפיו רכשה את הזכויות במגרש האמור, אשר פרטיו – מגרש מס' 27 בשטח של 434 מ"ר (בערך) הידוע כגוש 7043 חלקות 14 (בחלק), 15 (בחלק), ואשר מצוי ברח' קדם פינת רח' מכלול יופי ביפו (להלן: "המגרש").

התמורה בגין זכויות הפיתוח, על פי ההסכם, היתה 3,029,670.33 ₪, מתוכם 2,757,000 ₪, דמי שימוש שנתיים מהוונים, והיתרה – דמי פיתוח. מטרת ההקצאה, על פי הסכם הפיתוח, היתה בניית 6 יחידות דיור.

הותנה בחוזה, כי תקופת הפיתוח תהיה 36 חודשים, ותסתיים ביום 1.12.2000. המועד האחרון להגשת תכניות ע"פ החוזה, חל בתום 9 חודשים מיום אישור העסקה (17.11.97), המועד האחרון לתחילת הבנייה נקבע לתום 18 חודשים מאישור העסקה, המועד האחרון לסיום יציקת היסודות נקבע ליום 1.10.99, המועד האחרון להשלמת השלד נקבע ל- 1.9.2000, והמועד האחרון להשלמת הבנייה, נקבע כתאריך סיום תקופת הפיתוח, דהיינו 1.12.2000. בסעיף 12 לחוזה, הוסכם, בין היתר, כי הפרה יסודית של תנאי החוזה, לרבות לוח הזמנים הקבוע לעיל, יקנה למדינה (ע"י מנהל מקרקעי ישראל), את הזכות לבטל את החוזה, לצד זכות דמי שימוש ראויים עד ביטול החוזה , ופיצויים מוסכמים.

תכנית המתאר החלה על המגרש, כמפורט בחוזה הפיתוח, היתה תא/מב/5ה/2507, לשכונת "גבעת עליה דרום" ביפו (להלן: "תכנית 2507". העתק התכנית צורף 12 לחוות דעת המומחה מטעם צד ג', אינג' שילה). תכנית 2507 קבעה את קווי הבניין. שטח הבנייה המקסימלי ביחידות הדיור, על פי התכנית היה 110 מ"ר לדירה (בסך הכל 660 מ"ר). התכנית התירה לבנות בניין בגובה 3 קומות, עד לבסיס גג הרעפים, ונקבע בה, כי הגובה עד בסיס גג הרעפים לא יעלה על 11.5 מ'. לעניין מרתפים, החילה התכנית את תכנית המתאר "ע-מרתפים", אשר התירה בניית מרתף בן שתי קומות (עומק) לצרכי חניה, אך הועדה המקומית הוסמכה (בתכנית 2507), להתיר חריגת המרתף מקווי הבניין, לכיוון הרחוב ועד לקו המגרש, בכפוף למספר תנאים ובהם, כי "גובה המרתף אינו עולה על 1.50 מ' מפני הרחוב הגובל", וכי "המרתף ישמש כולו לצורך חניה ומקלט לדיירי הבניין".

עובר להשתתפותם במכרז, הופנו התובעים על ידי מנהל מקרקעי ישראל לתיק המידע של הועדה המקומית (הנתבעת מס' 1, להלן: "הועדה המקומית"). בטופס המידע מיום 5.12.96, אשר נמסר לתובעים (נספח ד לכתב התביעה), נאמר, בסעיף "הנחיות צוות", כי: "א. אין מניעה להתיר בניה ועבודות בנכס, בכפוף להוראות התכנית התקפה. ב. יש לתאם התכנון עם צוות יפו לפני הגשת בקשה להיתר". המסמך פירט את התכניות החלות על המגרש, ובהן, בין היתר, תכנית 2507, תכנית ע', וכן, תחת הכותרת "תכניות בתהליך", תכנית 2660 – תכנית מתאר לשכונת "עג'מי" ביפו, אשר הופקדה ביום 10.9.92 וטרם אושרה באותו שלב (נספח 11 לחוות דעת אינג' שילה). יצוין, כי תכנית 2660, כוללת הרחבת קווי הבניין שנקבעו בתכנית 2507. כמו כן התירה תכנית 2660 "...הקמת מרתפים לתכליות המפורטות בתכנית מתאר מקומית 'ע-מרתפים' ולשם חניה ועד לעומק של 3 קומות מתחת למפלס הכניסה..". דהיינו, הותרה במסגרת התכנית האמורה, בניית קומת מרתף נוספת, מעבר לשתי הקומות שהותרו בתכנית 2507, וכן, הותרו תכליות נוספות למרתפים.

לאחר הזכייה במכרז וחתימת חוזה הפיתוח, פנו התובעים שוב, אל הועדה המקומית, בבקשה לקבלת מידע, ובטופס המידע מיום 6.7.98 אשר נמסר להם, נאמר בין היתר: "על פי תכנית ע' ותכנית 2507 ניתן לבנות מרתף בקוי הבנין ובתנאים תהיה רשאית הועדה לאשר את חריגת המרתף מקוי הבנין... התכניות החלות על מגרש הבניה – ע', 432, 2236 ,2507 ו- 2660 שטרם אושרה. תיאום הבניה עם צוות תכנון דרום יפו".

ביום 28.9.98, הגישו התובעים לועדה המקומית, בקשה להיתר בניה להקמת בניין מגורים בן 3 קומות מגורים, ובהן 7 יחידות דיור, בשטח של 100 מ"ר כל אחת, וכן שתי קומות מרתפים (להלן: "הבקשה הראשונה להיתר"). התכנית האמורה הוגשה, על פי הוראות תכנית 2507, אך על בסיס קווי הבניין של תכנית 2660. לטענת התובעים, נערכה התכנית באופן האמור, על פי דרישת צוות יפו של הועדה המקומית, בראשות מר דורון צפריר (העתק העמ' הראשון של הבקשה ועליו חותמת "נתקבל" של מנהל ההנדסה בעירייה, מיום 28.9.98, והערה של מר צפריר לפיה, בין היתר התכנית מתואמת "... מבחינה אדריכלית..." (מוצג 14 למוצגי התובעים).

יצוין כבר עתה, כי ברישומי הועדה המקומית, מתועדת הבקשה, כבקשה לבנית מרתפים בלבד, אשר הוגשה ביום 1.10.98, ומוזכרים פרסומים להקלה, ביחס לקווי הבניין של המרתפים, בהתייחס להודעה שנמסרה בעניין זה ביום 25.11.98 (ר' הצעה לדיון בוועדת המשנה, נספח 6 לחוות דעת אינג' שילה). ברישומי הועדה המקומית, מתועדת תכנית מתוקנת מיום 10.1.99, בה מתוכנן המרתף העליון כאולם התעמלות. לטענת התובעים, בעת הגשתה – 28.9.98 התייחסה הבקשה לבניין כולו, ורק בשלב מאוחר יותר, בתחילת שנת 1999, יוחדה למרתפים בלבד, נוכח עמדת הוועדה המקומית. יחד עם זאת, במכתב הגב' גוטנברג מיום 14.1.00, נאמר לענין זה: "ביום 25.11.98 הגשנו בקשה לקבלת היתר לבניית שני מרתפים עד לגבול המגרש הקדמי והצדדי, וכן להתיר שמושים כלליים לשירות הדיירים, כגון: אולם התעמלות" (נספח יא לכתב התביעה המתוקן, ס' 1). גרסה זו, מתיישבת באורח סביר למדי, על פני הדברים, עם רישום הועדה המקומית האמור לעיל.

נוכח ההקלות שהתבקשו, פורסמה הבקשה לעיון הציבור, ובעקבות הפרסום, הוגשה התנגדות על ידי גב' לילה אנדראוס, בעלת נכס במגרש סמוך ברח' קדם 167. לאחר שהתקיים דיון בהתנגדות בנוכחות מר אמין אנדראוס ועורך הבקשה מטעם התובעים, אינג' בויראת פורסאן, החליטה הועדה: "לדחות את ההתנגדות בכל הקשור להקמת המרתף בגבול המגרש ולהקמת מרתף שני, שכן הועדה התרשמה שאין פגיעה במתנגדים, לקבל את ההתנגדות בעניין השימוש ולאשר את השימוש במרתף ע"פ תכנית 2507, דהיינו לחניה בלבד..." (החלטה מיום 24.2.99 במסגרת נספח 6 לחוות דעת אינג' שילה), ונתנה לתובעים היתר בניה בהתאם, לבניית שני המרתפים.

ביום 19.2.00, הגישו התובעים באמצעות התובעת מס' 1, בקשה להיתר בנייה לבניין בן 4 קומות - כולל בניית קומה על גג המבנה – ובו 7 יחידות דיור, וכן שני מרתפים (להלן: "הבקשה השניה להיתר"). יעוד המרתף העליון, הוגדר בבקשה "...לפי תב"ע ע' ". במכתב הגב' גוטנברג שצורף לבקשה, נאמר בין היתר: "...בדקנו אפשרות להגיש בקשה להיתר על פי המותר דהיינו, בגבולות החופפים את קווי הבניין של תב"ע 2507 ושל תב"ע 2660, בדיקתנו העלתה כי באילוץ זה, איננו מסוגלים לנצל את מלוא זכויות הבניה המגיעות לנו, ואיננו עומדים בהוראות התב"ע הקיימת הקובעת כי שטח דירה ממוצעת יהיה 110 מ"ר. ..לאור המצב הנ"ל, אנו מבקשים מהועדה כי בקשתנו להיתר על פי תב"ע 2660 תידון על ידה ותאושר בכפוף, כמובן, למתן תוקף לתב"ע 2660. ... הענות הועדה לבקשתנו תתאפשר לנו לקבל היתר, ללא עיכוב, מיד עם מתן תוקף לתב"ע 2660, או לחילופין, לפנות לועדה המחוזית לבקשת אישור" (נספח י' לכתב התביעה המתוקן).

ביום 23.2.00, הוצא לתובעים דף מידע נוסף ע"י מנהל ההנדסה בעיריה, בו נאמר, בין היתר: "הבניה על הגג תהיה על פי המפורט מעלה לפי תכנית 2507. הבניה תהיה על פי נספח הבינוי מס' 5 בתחום מותר לבניה ולפי סעיף 3.1.4 לתקנות תכנית 2660 שטרם אושרה. על פי תכנית "ע" ותכנית 2660 ניתן לבנות עד שלוש קומות מרתף לחניה" (מוצג 21 למוצגי התובעים).

הבקשה אושרה לדיון בוועדה מבחינה אדריכלית, על ידי צוות יפו של הועדה המקומית. במסגרת ההצעה לדיון, פירטה מהנדסת הרישוי אינג' פלוטקין, הערות רבות לבקשה. בשל ההקלות שהתבקשו במסגרת הבקשה האמורה, ובהתאם להוראות הדין, בוצע פרסום, ובעטיו, הוגשו התנגדויות לבקשה על ידי בעלי דירות במגרש הסמוך ברח' מכלול יופי 5 – ה"ה נארימן כבוב - התובעת מס' 5, פיטר חבש, כרים בנא ויוסף אבו מנה, וכן הגב' לילה אנדראוס, בעלת זכויות במגרש ברח' קדם 167 (להלן: "המתנגדים"). ההתנגדויות נומקו, בין היתר, בפגיעה צפויה באיכות החיים של הדיירים במגרשים השכנים, וכן בנימוק, כי קבלת הבקשה "...מאפשרת להסדיר דירת מגורים במרתף". (פרו' הדיון בוועדת המשנה, נספח 7 לחוות דעת אינג' שילה).

בישיבה שהתקיימה ביום 28.8.00, בקשו, הן המבקשים (התובעים) והן המתנגדים, שלא לדון בנושא באותו מועד, אלא לנסות להגיע להסכמה, כאשר בהעדר הסכמה, תידונה ההתנגדויות בישיבה הבאה של הוועדה. הישיבה נדחתה לבקשת הצדדים, וביום 21.9.00 התקיימה ישיבה נוספת, במהלכה נשמעו טענות הצדדים. בהמשך הוצגו ממצאי בדיקה נוספת שערכה מחלקת הפיקוח של עירית תל אביב על הבניה. בין היתר, דווח על כך שנבנו עמודים במרתפים בגינם הוגשה תכנית מתוקנת, אשר אושרה על ידי מחלקת הפיקוח, ועל ידי אגף התנועה. עוד נקבע, ביחס למרתף העליון: "למרות המלצת מהנדס העיר מוצע המרתף העליון לשימוש דיירי הבניין, לטענת המבקשים לא ניתן להסדיר חניה במרתף העליון הואיל ומפלס תקרתו הינו נמוך ואינו מאפשר כניסת רכב ממפלס הרחוב. כמו-כן מיקום העמודים, המעלית, גרעין חדר המדרגות והדיפון (ברוחב של 2 מ') הנובע מפלישת יסודות הבנין השכן) שאינם מאפשרים עליית רכב מהמרתף התחתון. לפי חוות-דעת אגף התנועה 'אין אפשרות להסדיר חניה במרתף העליון כי: גובה ראש 1.52 מ' אינו מאפשר כניסת רכב (דרוש 2.20 מ') ואין אפשרות טכנית להגיע עם רכב מהמרתף התחתון למרתף העליון'. יצויין שהמרתף העליון חוייב בשעתו לשמש לחניה עקב קבלת התנגדות שכנים, שטענו שהמרתף יועד למטרה אחרת. כן יצויין שהועדה לא היתה יכולה לאשר מרתף על גבולות המגרש למטרה אחרת מלבד חניה".

ביום 8.11.00 החליטה ועדת המשנה, כי יערך ביקור של שני סגני ראש העיר – מר מיכאל רועה (יו"ר הועדה), והרב נתן אלנתן. על פי רישומי הוועדה, נערך ביקור במקום ביום 20.11.00, בהשתתפות מר מיכאל רועה, הרב אלנתן וחבר המועצה, מר רפעת טורק. באותו יום, פנה מר רועה במכתב אל אדר' חגית אנטמן, מצוות יפו של הועדה, בו נאמר בין היתר:

"מצאנו, כי על רחוב קדם מצוי מרחב בניין עליון בגובה של למעלה מ-2 מטר.

אבקשך להבהיר:

1). מהי "נקודת ה-00" של הבניין?

2). מהו הגובה של המרתף המותר?

3)...

4). מהו הגובה של הבניין המותר ללא הקלה?

5)... 6)..." (נספח י"ג לכתב התביעה המתוקן).

יובהר, בנקודה זו, כי רחוב קדם, העובר מדרום לצפון, מצוי בשיפוע בקטע הצמוד לנכס.

ביום 11.12.00, השיבה אדר' אנטמן, לפניית מר רועה. במכתבה הבהירה בין היתר, כי "מפלס הכניסה הקובעת לבניין (0.00+) אינו מוגבה יותר מאשר 1.2 מ' מעל פני הקרקע בנקודה הגבוהה שעל ציר הדרך הסמוכה למבנה, מתחת למפלס זה מותרת התקנת מרתפים", דהיינו בהתייחס לנקודה הרלוונטית – הנקודה הגבוהה בקטע הרחוב הצמוד למבנה – אין חריגה בגובה המרתפים, ביחס למותר על פי התוכנית (1.5 מטר). ביחס לגובה המבנה, נקבע במסמך: "אין הגדרה בתב"ע לגובה המבנה, אולם הגבהים המירביים המותרים בכל עג'מי הינם 10.5 מ' וקומה חלקית בגג המבנה בגובה של 0.3 מ'. גובה המבנה המוצע בבקשה להיתר גבוה בכ-3.0 מ' מהגבהים המצויינים לעיל, (בהתייחס לנקודה הנמוכה בציר הדרך ליד המבנה, כמוגדר בתב"ע). גובהו של המבנה המוצע ככל הניתן, מעל מה שאושר למרתפים בעבר" (נספח י"ד לכתב התביעה המתוקן, להלן גם "חוות דעת אינג' אנטמן").

הענין נדון בישיבת הועדה שהתקיימה ביום 10.1.01. במסגרת הדיון הובאה חוות דעת מהנדס העיר, לפיה "לא ניתן לאשר את המרתף כפי שבוצע ויש להתאימו להיתר ולתכניות החלות על המקום". החלטת הועדה מאותו יום, קבעה: "לא לאשר את הבקשה שכן המרתף העליון אושר בשעתו כך שהוא ישמש לחניה בלבד; הואיל ותנאי זה לא קויים – לא לאשר את הבקשה כפי שהוגשה. הועדה תהיה מוכנה לדון בבקשה חדשה שתותאם לתכניות החלות על המקום ולאחר התאמת השימוש במרתף העליון לחניה" (נספח 7 לחוות דעת אינג' שילה, בעמוד 10).

התובעים (באמצעות התובעת מס' 2), עררו על החלטת הועדה המקומית, לפני ועדת הערר לתכנון ולבניה בתל אביב. המתנגדים, לרבות הנתבעת מס' 5, הגב' כבוב, היו משיבים לערר, לצד הועדה המקומית. יוער, כי הגב' כבוב לא השתתפה בדיון והדובר העיקרי מטעם המתנגדים, היה מר פיטר חבש (ר' פרו' הדיון מיום 14.2.01, מוצג 61 למוצגי התובעים). ביום 5.3.01, ביקרה ועדת הערר באתר הבניה, וביום 29.3.01, החליטה לדחות את הערר (נספח י"ז לכתב התביעה המתוקן).

 

הנימוק הראשון לדחיית הבקשה היה, כי הבקשה להיתר התבססה על תכנית שטרם פורסמה. לענין זה קבעה ועדת הערר, בין היתר: "הבקשה להיתר אינה תואמת לתכניות החלות במקום, אלא נערכה על פי הוראות תכנית 2660, שהיא תכנית שאושרה ע"י הועדה המחוזית אך טרם פורסמה למתן תוקף. בשלב זה, נמצאת תכנית 2660 אצל המשיבה לצורך עריכת תיקונים, בהתאם להתנגדויות שהתקבלו ע"י הועדה המחוזית", ובהמשך: "המצב המשפטי בשלב זה הוא, כי התכנית היא עדיין במעמד של תכנית מופקדת ולא ניתן לתת היתרי בנייה מכוחה אלא אם היתרים אלה תואמים גם לתכניות התקפות... מאחר וההיתר המבוקש ע"י העוררת אינו תואם לתכניות החלות כיום על הנכס, הרי כל עוד לא תאושר תכנית 2660 לא ניתן יהיה להוציאו".

הנימוק השני לדחיית הבקשה היה, כי המרתף העליון נבנה באופן "...שאין אפשרות טכנית להשתמש בו לחניה...", ולדעת הועדה: "העמדה העולה מהחלטת המשיבה, כי על העוררת להתאים את המרתף ליעודו המאושר לחנייה, היא עמדה תכנונית לגיטימית, במיוחד בתנאים התכנוניים של המגרש וסביבתו... זאת ועוד – העוררת הנמצאת בהליכי בנייה. כבר בשלב זה חרגה מהיתר הבנייה ובנתה את המרתף שלא על פי ההיתר ובאופן שאינו מתאים לייעודו כחנייה. לגיטימי מצד המשיבה, כי תסרב לאשר את המשך הבנייה כל עוד לא תוסדר החריגה והמרתף יותאם להיתר שבידי העוררת. יודגש, כי העוררת אפילו לא ביקשה היתר לשינויים, ובבקשה להיתר אין זכר לשינויים שבוצעו בפועל. שינוי השימוש במרתף, לאחר שבנייתו הושלמה, מהווה שימוש חורג מהיתר הבנייה. אם מבקשת העוררת לקבל היתר לשימוש חורג עליה, כתנאי מקדמי, להגיש בקשה מתאימה בהליכים הקבועים בסעיף 149 לחוק".

כן נקבע בהחלטה, כי "...הבקשה כולה אינה ערוכה כדין, ומסיבה זו לבדה ניתן היה לדחותה". זאת, בהתייחס לליקויים שונים, אליהם התייחסה מהנדסת הועדה המקומית בהערותיה, שתועדו ברישומי הועדה.

ביום 30.4.01, הגישו התובעים בקשה מתוקנת להיתר, בה ניתן פתרון לבעיית הכניסה למרתף העליון, אשר מנעה את השימוש המתוכנן בו לצורך חנייה. זאת, בין היתר, באמצעות יצירת פתח בדופן המרתף, אשר איפשר כניסת רכבים אליו, מרחוב קדם (במקביל לדרך הגישה הנפרדת למרתף התחתון), וכן הגבהת התקרה באזור הכניסה למרתף (על ידי הקטנת עובי התקרה). במכתב התובעת מס' 2 אל מהנדס העיר, אשר צורף לבקשה (מוצג 63 למוצגי התובעים), נאמר כי תכנית השינויים האמורה "...הוגשה בחודש אוקטובר 2000, נבדקה אצלכם ע"י הפיקוח, אגף התנועה, ואגף הרישוי, ואושרה על ידם".

ביום 7.5.01 (שבוע אחד לאחר הגשת הבקשה המתוקנת), פנו התובעים (באמצעות התובעת מס' 2), אל בית המשפט לעניינים מנהליים בתל אביב בעתירה מנהלית (עת"מ 1177/01), בה ביקשו להורות לועדה המקומית "...להתיר את בניית הבניין המבוקש, ולבצע תיקונים בתכנית 2660 ולמסור בתוך 30 יום לפרסום" (סעיף 141 לתצהיר עדותה הראשית של הגב' גוטנברג). המתנגדים נכללו בעתירה כמשיבים, ובתשובתם לעתירה, טענו, בין היתר, כי כוונתם האמיתית של התובעים היתה להשתמש במרתף לייעוד שונה מן הייעוד המקורי שאושר – חניה. המתנגדים למדו זאת, בין היתר, מדברי הגב' גוטנברג בפני ועדת הערר בהתייחס למרתף העליון: "...חשבנו שבבא היום נוכל לקבל אישור לשימושים ציבוריים" (עמ' 3 שורות 20-21 לפרוט' הדיון בפני הועדה, מוצג 61 למוצגי התובעים).

בדיון הראשון שהתקיים בעתירה, ביום 13.6.01, הוסכם, כי "...נושא השימוש החורג במרתף, אינו טעון הכרעה בשלב הנוכחי. כמו כן, מקובל עלינו כי אם תבקש העותרת בעתיד לשנות את השימוש שהותר לה במרתף, היא תהא רשאית לנקוט בהליך של שימוש חורג" (הפרוטוקול צורף כמוצג 65 למוצגי התובעים). בפתח הדיון שהתקיים בעתירה ביום 15.7.01 (הפרוטוקול צורף כמוצג 74 למוצגי התובעים), אישרה ב"כ הועדה המקומית, עו"ד הראלה אברהם-אוזן, ביחס לגובה המרתפים, כי לאחר קבלת נתונים ולאחר מדידה נוספת בשטח מצאה הועדה, "... שזה נבנה בהתאם להיתר". מהנדס הרישוי, הגב' פלוטקין, אשר נכחה בדיון, הדגישה, כי המסקנה בדבר התאמה להיתר, מתייחסת אך ורק לגובה המרתף העליון ביחס למישור הרחוב, ואולם, לדבריה "כל השינויים שנעשו במרתף לאור המצב בשטח הם לא תואמים להיתר... מה שנעשה בפנים וזה די רציני. זה שינויים לא קלים שדי משמעותיים מבחינת הזזת מיקום חניה ומדרגות כללי של בניין". יצוין, כי טענות אלה הוכחשו במהלך אותה ישיבה, ע"י הגב' גוטנברג.

בפסק דינו, ציין בית המשפט הנכבד לעניינים מנהליים: "רשמתי לפני את הצהרת ב"כ הועדה המקומית, לפיה בשלב הנוכחי, עקב חזרת העותרת מבקשת ההקלה, אין צורך בהליך של פרסום (כמו גם את הבהרת ב"כ העותרת כי זו שומרת לעצמה הזכות לבקש הקלה, מתייחס לדירה השביעית, אם יתברר כי לא ניתן להתיר בנייתה לפי תכנית 2660). כך נרשמה הבהרת באי כח העותרת והועדה המקומית לפיה הדיון בבקשה להיתר יתקיים בגדר תכנית 2660 וההיתר יוצא בכפוף לאישורה וכן הבהרת ב"כ המשיבה 1 כי ההיתר לא יינתן קודם לאישורה של תכנית 2660... העולה מן המקובץ הוא כי העותרת תוכל להגיש בקשה להיתר, אשר תעלה בקנה אחד עם ההערות בחוות דעת מהנדס העיר (כמפורט לעיל), לרבות התאמת המרתף העליון לשימוש כחניה. הבקשה תכלול גם את הנתונים המפורטים בסעיף ח' להחלטתה של וערת הערר (בה התייחסה לליקויים טכניים שונים בבקשה – ג.ג.) הועדה המקומית תקיים דיון בבקשה ותחליט בה, במסגרת הקבועה בהוראות הדין ובמהירות הראויה". בית המשפט לא מצא מקום לדון במקצת הטענות, נוכח השתלשלות העניינים שפורטה בפסק הדין, ודחה את יתר הטענות. בסיכום פסק הדין נקבע: "לאחר שהובהרה מסגרת הדיון בבקשה להיתר, כמפורט לעיל, לא מצאתי עילה להתערבות בית המשפט בנסיבות עתירה זו. אשר על כן אני מחליט לדחות את העתירה" (מוצג 85 למוצגי התובעים).

ביום 1.8.01, פנה ב"כ התובעים דאז, עו"ד הלפן, אל ב"כ הועדה המקומית, בדרישה לדון בבקשה להיתר, בישיבתה הקרובה של הועדה (מוצג 82 למוצגי התובעים). בתשובתה מיום 5.8.01 טענה עו"ד אברהם-אוזן, כי אין מקום לדון בבקשה להיתר, "...שנדונה על ידי הועדה ולא אושרה" (מוצג 83 למוצגי התובעים). בעקבות זאת הודיעה אינג' פלוטקין, מהנדסת הרישוי, לתובעת מס' 2, כי נוכח עמדתה האמורה של היועצת המשפטית, "לא ניתן לקבל את המפרט במסגרת הבקשה הקודמת מס' 20-0404ר" (מוצג 84 למוצגי התובעים). מקריאת ההתכתבות האמורה נראה, כי באותו שלב טרם קיבלו הצדדים את פסק דינו של בית המשפט הנכבד לעניינים מנהליים, בעת"מ 1177/01, על אף שכבר נחתם ונשלח אליהם.

ביום 15.8.01 פנתה גב' גוטנברג אל אינג' פלוטקין, בדרישה לדון בתכנית המתוקנת שהוגשה במסגרת בקשה 20-0404ר, וזאת, "...על פי האמור בסעיף 8 לפסק הדין" (מוצג 86 למוצגי התובעים). מכתב זה נענה, במכתב עו"ד אברהם-אוזן מיום 19.8.01, בו נאמר בין היתר, כי בהתאם לפסק הדין, על התובעים להגיש בקשה מתוקנת להיתר, "...אשר תעלה בקנה אחד עם ההערות בחוות דעת מהנדס העיר... כאשר בבקשה להיתר יותאם המרתף העליון לשימוש לחנייה. כמו כן, על הבקשה להיתר לכלול את הנתונים המפורטים בסעיף ח' להחלטת ועדת הערר".

ההתכתבות בין הצדדים נמשכה, כאשר כל צד עומד על עמדתו, וביום 31.8.01 שבו התובעים ופנו אל בית המשפט לעניינים מנהליים, בעתירה נוספת (עת"מ 1310/01), במסגרתה דרשו לחייב את הועדה "...לדון תוך 30 יום בבקשה המקורית, לאחר שזו תוקנה והותאמה לפסה"ד" (סעיף 177 לתצהיר עדותה הראשית של הגב' גוטנברג).

במהלך הדיון בעתירה שהתקיים ביום 24.10.01, הצהירה ב"כ הועדה, עו"ד אברהם-אוזן: "לאחר ששמעתי את הבהרות בית המשפט, מקובל עלי שהבקשה שהוגשה ביום 5.8.01 עונה על דרישות פסק הדין. הבקשה תובא איפוא בפני ועדת המשנה לדיון במתן היתר, לישיבתה הקרובה בנושא רישוי בניה" (מוצג 91 למוצגי התובעים). בפסק הדין שניתן באותה ישיבה, נמחקה העתירה, נוכח הצהרתה של ב"כ הועדה, וביהמ"ש העיר כדלקמן: "ככל הנראה, עקב הצורך בהבהרות לפסק הדין בעתירה הקודמת (עת"מ 1177/01), חל העיכוב בתהליך הרישוי, כפי ששמענו במהלך הדיון המוקדם. לאחר מתן ההבהרות, נראה כי הוסר המכשול מפני השלמת ההליך, שתעשה כפי ששמענו, בישיבה הקרובה של ועדת המשנה שמיועדת לענייני רישוי. נוכח הצהרתה של ב"כ המשיבים, בשם המשיבים, נראה לי כי למותר הוא ליתן צו אופרטיבי וחזקה על המשיבים שימלאו אחר הצהרה שניתנת ע"י רשות ציבורית בבית המשפט".

ביום 14.11.01, התכנסה ועדת המשנה לדיון בבקשה, והחליטה: "לשוב ולדון לאחר הגשת בקשה מתוקנת, שתהווה תכנית סופית אשר תאפשר הוצאת היתר ללא תנאים ותהיה בהתאם להוראות תב"ע ללא הקלות, על-פי החלטת בית-המשפט" (מוצג 97 למוצגי התובעים). זאת, נוכח הבהרות גב' גוטנברג לבקשה, אשר ניתנו על פי דרישת אינג' פלוטקין, וכאשר בין היתר, ביקשה להגביה את מפלס הרצפה של הבנין, בשל הטענה, כי הותרת הרצפה במפלס אשר תוכנן במקור, תחשוף את הדירות להצפת מים ממרזבי בנין סמוך.

הדיון בבקשה לגופה התקיים בפועל, רק ביום 12.12.01, כאשר בפרוטוקול נאמר מפורשות: "מובא לדיון לבקשת עו"ד הראלה אברהם-אוזן, עוזרת ראשית ליועץ המשפטי לעירייה, בהסכמת מנהל האגף. במזכרה מתאריך 11.12.01 היא מציינת, שהנושא נדון בעבר פעמיים בבית-המשפט בשתי עתירות, כאשר החלטת בית המשפט היא שהועדה המקומית תדון בבקשה בהקדם ובמהירות הראויה והיא מבקשת שהועדה תחליט אם לאשר את הבקשה בתנאים או לדחותה. כן מציינת עו"ד ה' אברהם-אוזן שלא ניתן לשוב ולבקש פרטים מעורכת הבקשה טרם דיון הואיל והדבר פוגע בזכותה לקבל החלטה סופית בבקשתה" (נספח 7 לחוות דעת אינג' שילה בעמוד 12). בדיון האמור אישרה הועדה, את הבקשה המתוקנת "...כפי שהוגשה ללא הגבהת מפלס הכניסה בתנאי התאמה לקובץ ההנחיות ומילוי דרישות מהנדס העיר...", תוך התניית תנאים שונים ביחס לאופן עריכת הבקשה, הפקדת התחייבות לענין נזקים למגרשים שכנים, וקבלת אישור סופי מצוות תכנון יפו.

ביום 3.2.02, הגישו המתנגדים ערר, על החלטת הועדה מיום 12.12.01 (תא 5041/02 בפני ועדת הערר מחוז ת"א), במסגרתו טענו, בין היתר, כי באשרה את בקשת התובעים, על אף פגמים וליקויים שהתגלו בה, חרגה הועדה המקומית מסמכותה, ופעלה מתוך שיקולים זרים (מוצג 113 למוצגי התובעים). יצוין, כי גם בדיון בערר זה, היה מר פיטר חבש דוברם העיקרי של המתנגדים, וכי הנתבעת מס' 5, הגב' כבוב, לא נכחה בדיון, כעולה מן הפרוטוקול (מוצג 114 למוצגי התובעים). ביום 25.3.02, דחתה ועדת הערר, את ערר המתנגדים, בקבעה בין היתר, בהתבסס על אישור מהנדס הועדה המקומית, לפיו: "המרתף הוקם כבר על פי היתר בנייה קודם, והעורר טען כי המצב בשטח אינו מתאים למידות שבהיתר, טענה זו אינה מתיישבת עם אישור המהנדס ממחלקת פיקוח הבנייה של המשיבה 1 המופיע על גבי הבקשה להיתר. על פי אישור זה מפלס ה- 0.0 והבלטת המרתף לכיוון רחוב קדם תואמים להיתר הבנייה. העורר לא הציג מפת מדידה להוכחת טענתו, ועל כן אין לנו אלא להתבסס על אישורו של איש המקצוע מטעם המשיבה 1" (מוצג 115 למוצגים התובעים).

ביום 27.6.02, ניתן היתר הבניה, בו נקבעו תנאים, בהתאם להחלטת הוועדה המקומית מיום 12.12.01, ולהחלטת וועדת הערר מיום 25.3.02 (מוצג 116 למוצגי התובעים).

ביום 5.8.02, הגישו התובעים, בקשה להיתר בניה, שעניינה שינויים פנימיים בקומות המגורים, ללא שינוי במרתפים, וכן, שינויים ותוספות לדירה על גג הבניין, כולל סגירת חלק ממרפסת הגג (להלן: "הבקשה השלישית להיתר").

הנתבעים מס' 5 ו-6, אשר לא השלימו עם היתר הבניה מיום 27.6.02, הגישו נגד התובעת מס' 2, תביעה לפסק דין הצהרתי, צו מניעה וצו עשה, בבית משפט השלום באשדוד (ת.א. 2018/02), במסגרתה, תבעו להצהיר, כי היתר הבניה בטל מחמת פגם יסודי. כן תבעו, לאסור ביצוע עבודות בניה על פי היתר הבנייה הקיים, ולחייב את התובעת מס' 2 לפעול לתיקון היתר הבניה, באופן "...שגובה הבנין לא יעלה על 10.5 מ', ולא יוסתר המבט לים מדירת התובעים". נטען, בין היתר, כי גובה הבניין כפי שאושר, חורג מתכנית 2660, כי לא מתקיימות דרישות התכנית, לענין הבניה על הגג, וכי המרתף העליון אינו עונה לדרישות התכנית, ומהווה בפועל קומת מגורים, ולא מרתף (מוצג 14 למוצגי הנתבעים 5 ו-6).

יצוין, כי התביעה הוגשה בבית משפט השלום באשדוד (ת.א. 2018/02), על פי הוראת כב' נשיא בית המשפט העליון, על אף שהתובעת מס' 2 (אשר היתה הנתבעת באותו הליך), ביקשה דווקא, כי התביעה תידון בבית משפט השלום בתל אביב-יפו, ולאחר שכב' נשיא בית המשפט העליון לא קיבל את עמדתה, אף עתרה נגדו, בדרישה להורות כי התביעה תידון בבית המשפט בתל אביב, ולא בבית המשפט באשדוד, ועתירתה נדחתה [בג"צ 9343/02 יורב החזקות בע"מ נ' נשיא בית משפט העליון ואח' (פסק דין מיום 5.11.02), מוצג 13 למוצגי הנתבעים מס' 5 ו-6]. עתירתה האמורה, נדחתה.

עם התביעה, הוגשה בקשה לצו מניעה זמני, אשר יאסור על המשך הבנייה. הבקשה נדחתה, בהחלטת כב' ס. הנשיא (כתארו אז) הש' ש. חמדני, מיום 31.10.02, נוכח השיהוי בהגשתה, ביחס למועד השלמת בניית המרתפים, בשנת 2000, והזמן שחלף מאז ועד הוצאת היתר הבנייה השני. זאת, על אף הערת בית המשפט לפיה "... נראה, לכאורה, שלא היה כאן תום לב מצד המשיבה...", וזאת, בהתייחס להתנהלות התובעים, כפי שנתפסה על ידי בית המשפט, נוכח התיקונים, עיתוי בקשת ההקלות וכיו"ב. יצוין ויודגש, כי לטענת התובעים, נאלצו לנהוג באופן אותו ביקר כב' הש' חמדני, נוכח התנהלות הועדה המקומית, ודרישות נציגיה.

הנתבעים מס' 5 ו-6, הגישו בקשת רשות ערעור על ההחלטה האמורה, לבית המשפט המחוזי בבאר שבע (בר"ע 746/02 – מוצג 16 למוצגי הנתבעים מס' 5 ו-6), ובמסגרתה ביקשו ליתן צו מניעה זמני במעמד צד אחד (בש"א 11039/02). בהחלטתו מיום 7.11.02, קבע כב' ס. הנשיא (כתארו אז) הש' י. פלפל, כי אין מקום ליתן צו זמני במעמד צד אחד, וקבע את הבקשה לדיון (מוצג 17 למוצגי הנתבעים מס' 5 ו-6). בהמשך, נדחה הדיון לבקשת ב"כ התובעת מס' 2 (המשיבה באותו הליך). על החלטה זו ביקשו הנתבעים מס' 5 ו- 6 בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון הנכבד (רע"א 9869/02 – מוצג 18 למוצגי הנתבעים מס' 5 ו- 6), וכן בקשו סעד זמני לתקופת הערעור. בבקשתם זו, חזרו וטענו כי היתר הבנייה ניתן שלא כדין, ונוגד את התב"ע . בהחלטתו מיום 21.11.02, הורה כב' הש' א. ריבלין, על מתן תשובה לבקשה וכן הורה: "עד למתן החלטה אחרת יופסקו עבודות הבניה במבנה נשוא הבקשה" (מוצג 19 למוצגי הנתבעים מס' 5 ו-6).

התובעת מס' 2, הגישה בקשה לביטול הצו הארעי האמור. בבקשתה, פרטה את העובדות הרלוונטיות לשיטתה. בקשתה נדחתה בהחלטה מיום 25.11.02, במסגרתה נקבע בין היתר: "בחנתי את בקשת המשיבה לביטול צו הפסקת עבודות במבנה נשוא הפלוגתא, ולא מצאתי כי יש מקום לשנות את החלטתי הקודמת" (מוצג 20 למוצגי הנתבעים מס' 5 ו-6).

ביום 24.12.02, דחה בית המשפט המחוזי, את הבקשה למתן צו מניעה זמני לגופה, אלא שנוכח צו המניעה שניתן על ידי בית המשפט העליון, הותלתה ההוראה המאפשרת המשך עבודות, "...עד להחלטה אחרת ע"י כבוד השופט א. ריבלין" (מוצג 21 למוצגי הנתבעים מס' 5 ו-6). בעקבות החלטה זו, הורה בית המשפט העליון הנכבד, על מחיקת הבקשה לרשות ערעור, רע"א 9869/02, והבקשה לצו מניעה זמני שהוגשה במסגרתה (מוצג 120 למוצגי התובעים).

הנתבעים מס' 5 ו-6, הגישו בקשת רשות ערעור, על החלטת בית המשפט המחוזי מיום 24.12.02 (רע"א 11214/02), וכנלמד מן ההחלטות שתוזכרנה להלן, שבו וביקשו צו מניעה לתקופת הערעור. בית המשפט העליון הנכבד הורה במסגרת הליך זה, כי "עד מתן החלטה אחרת, תמנע המשיבה או מי מטעמה מביצוע עבודות בנייה של הקומה האחרונה במבנה נשוא הבקשה" (החלטת כב' הש' ריבלין מיום 1.1.03, מוצג 22 למוצגי הנתבעים מס' 5 ו-6).

התובעת מס' 2 השיבה לבקשה למתן צו מניעה . וביום 22.1.03, החליט כב' הש' א. ריבלין: "בחנתי את טענות המבקשים ואת תגובת המשיבה , והחלטתי כי בשלב זה ראוי להותיר בעינו את הצו הארעי החלקי המתייחס למקצת עבודות הבניה – אלו המתבצעות בגג הבית בלבד. הצו האוסר את המשך הבנייה כולה בוטל על ידי עוד בסוף חודש דצמבר הקודם. לא שוכנעתי כי ניתן לקבוע בשלב זה, באופן ודאי, כי אין ממש באף לא אחת מטענות המבקשים. מקצת מן הטענות האלה לא נבחנו לגופן בשל השיהוי שיוחס למבקשים. לפיכך, ומבלי לקבוע כל עמדה במחלוקת לגופה, תועבר בקשת רשות הערעור לדיון בפני הרכב שלושה – וזאת בהקדם האפשרי".

ביום 11.3.03, ניתן פסק דין בבקשת רשות הערעור לגופה. בית המשפט העליון הנכבד קבע בפסק הדין, בין היתר כי "... טרוניותיהם של המבקשים לא נדונו לגופן גם בדיון שנתקיים בבית המשפט לעניינים מנהליים – שלא ביוזמתם – ובועדות ערר תכנוניות – בעיקר בשל המחלוקת בדבר זכות עמידתם באותם הליכים". בהמשך פסק הדין נכתב: "בדיון היום נתברר כי הבניה בקומת הגג לא נסתיימה וזאת כנראה אף בלא קשר לצו הארעי החלקי ובשל שהבניה היתה מותנית, בין היתר, באישור ההקלה בבנייה שנתבקשה על ידי המשיבה. המבקשים אענו היום כי ההקלה לא אושרה בשל התנגדותם שלהם. המשיבה טוענת, לעומתם, כי ההתנגדות נדחתה. כך או כך, נפתחה בפני המבקשים היום דרך המלך של קיום התדיינות, לפחות לעניין מקצת הפלוגתאות, במישור התכנוני והמנהלי – היאים לברור זה. במסגרת הברור הזה יוכלו המבקשים לבחון גם את האפשרות לקבלת כל סעד ארעי נדרש. בנסיבות אלה, ובהתחשב גם בנסיבות העובדתיות שנוצרו כבר, מצאנו – לא בלי לבטים – לדחות את בקשת רשות הערעור של המבקשים. ומשכך החלטנו, יתבטל גם הסעד הארעי החלקי שהוענק למבקשים בתום שלושה שבועות מהיום" (מוצג 24 למוצגי הנתבעים מס' 5 ו-6). בהחלטה מיום 3.4.03, הוארך תוקף הצו למשך שלושה שבועות, החל מיום 24.3.03, דהיינו, עד יום 17.4.03 (מוצג 125 למוצגי התובעים).

בהמשך, עתרו הנתבעים מס' 5 ו-6, לפני בית המשפט לעניינים מנהליים בבאר שבע, לבטל את היתר הבנייה מיום 27.6.02 (עת"מ 242/03). במסגרת עתירה זו שבו וביקשו, ליתן צו ביניים שימנע את המשך הבניה. כב' הש' נ. הנדל נעתר לבקשה, בהחלטתו מיום 8.5.03, והורה על עיכוב הבניה בקומת הגג בלבד, בכפוף להפקדת התחייבות עצמית בלתי מוגבלת בסכום, וערבות צד ג' בסך 100,000 ₪. אין חולק כי הנתבעים מס' 5 ו-6 לא הפקידו ערבות צד ג' כנדרש, ועל כן לא נכנס הצו לתוקף.

ביום 6.7.03, הגישו התובעים בקשה נוספת להיתר, שעניינה, בין היתר, שינויים בדירה שבקומה העליונה, ובניית פטיו ופרגולה מבטון, בסמוך לדירה זו (להלן: "בקשה רביעית להיתר").

ביום 7.7.03, נדחתה עתירת הנתבעים מס' 5 ו-6, במסגרת עת"מ 242/03, וזאת, הן בשל הגשתה בשיהוי, והן בשל דחיית טענות העותרים לגופן. נקבע, בין היתר, כי "... הועדה המקומית פעלה בסבירות. העותרים לא הצביעו על פגם בהחלטת הועדה המקומית, ודאי לא על פגם מהותי" (מוצג 27 למוצגי הנתבעים מס' 5 ו-6).

ביום 9.2.04, ניתן היתר בניה מס' 04-0083, בהתאם לבקשה הרביעית למתן היתר (בתוך נספח 9 לחוות דעת אינג' שילה).

ביום 27.5.04, ניתן היתר בניה מס' 04-0322, בהתאם לבקשה השלישית למתן היתר (בתוך נספח 8 לחוות דעת אינג' שילה).

ביום 10.4.05, מחק בית משפט השלום הנכבד באשדוד, את תביעת הנתבעים מס' 5 ו-6 (ת.א. 2018/02), לבקשת שני הצדדים (מוצג 28 למוצגי הנתבעים מס' 5 ו-6).

4. כתב התביעה המקורי בתיק שבפנינו, הוגש כאמור, לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, נגד העירייה, הועדה המקומית, מר רועה, וועדת הערר המחוזית.

התובעים טענו, בין היתר, ביחס לנתבעים מס' 1-3 לכתב התביעה המקורי (העירייה, הוועדה המקומית ומר רועה בהתאמה), כי בשל התנהלותה הרשלנית של הועדה, ובשל רצונו של מר רועה לסייע לנתבעים מס' 5 ו-6, נגרמו עיכובים מכוונים בדיונים בבקשות התובעים למתן היתרים, והוערמו בפניהם מכשולים מלאכותיים, הכל במטרה לפגוע בהתקדמות הפרויקט, ובסופו של דבר, לגרום לתובעים לוותר על בניית הקומה העליונה במבנה, באופן שישרת את עניינם של הנתבעים 5 ו- 6, אשר הקומה העליונה צפויה היתה להסתיר את המבט לים מדירתם.

התובעים טענו בהקשר זה, בין היתר, כי מר רועה, אשר עמד בראש רשימת מפלגת "מרצ" למועצת עיריית תל אביב, וכיהן כסגן ראש העיר מטעם מפלגה זו, פעל לקדם את האג'נדה הפוליטית שלו, ולשפר את מעמדו בקרב תושביה הערבים של יפו, אשר לקולותיהם נזקקו, הוא והרשימה אשר בראשה עמד. כן טענו, כי פעולותיהם של מר רועה ושל הועדה המקומית בהנחיתו, הפלו אותם לרעה, באופן פסול, ביחס לתושבים ויזמים אחרים בעיר.

התובעים טענו, כי עקב העיכוב בבניה, לא יכלו לעמוד בהסכם הליווי עם הבנק, ובהמשך, ביטל הבנק המלווה את הסכם הליווי, וכתוצאה מכך, נותרו ללא אשראי וללא כיסוי ביטוחי, לכספי הרוכשים. על רקע זה, נאלצו למכור חלק מהדירות, במחירים נמוכים במיוחד. כן טענו, כי נוכח העיכובים בהתקדמות הפרויקט, בוטלה מכירת שתי דירות, והן נמכרו בהמשך, בהפסד משמעותי. התובעים הוסיפו וטענו, כי עקב הסרת הליווי הבנקאי, ובשל הפגיעה בשמם הטוב, על רקע "...השמועות שאפפו את נסיבות הבניה", נאלצו למכור דירות נוספות, במחירים נמוכים משמעותית ממחיר השוק.

סכום התביעה נכון למועד ההגשה – 4,531,617 ₪. מתוך הסכום האמור, נתבעו 850,260 ₪, בגין עלות האשראי הנטענת, עקב העיכובים במתן היתר, סך 231,556 ₪, בגין עלות האשראי הנטענת, עקב צווי הפסקת עבודות הבניה, סך 501,647 ₪, בגין הפסד פירות ההשקעה הנטען, עקב העיכובים במתן היתר, סך 56,080 ₪, הפסד השקעה נטען בגין צווי הפסקת עבודות הבניה, סך 762,169 ₪ - נזק נטען בגין ביטול מכירת אחת הדירות בבניין לרוכשים על רקע העיכובים, 767,705 ₪ נוספים בגין ביטול מכירה נוספת בבניין, 1,114,509 ₪ נזקים בגין מכירת שתי דירות נוספות ב"מחירי היצף", וסך 94,500 ₪ - נזק במכירת דירה נוספת.

5. הנתבעים מס' 1-3 התגוננו מפני התביעה, וכן הגישו הודעה לצד שלישי נגד חברת הביטוח איילון (להלן: "הצד השלישי" או "חברת איילון"), בטענה כי עליה לשפותם, ככל שיחויבו בתשלום סכום כלשהו, מכוח פוליסה לביטוח אחריות מקצועית (מס' 172023071/07) ופוליסה לביטוח נושאי משרה (מס' 1-75-024066/07). הצד השלישי התגונן, בין היתר, בטענה, כי ההתנהגות המיוחסת לנתבעות בכתב התביעה, אינה בגדר מעשה רשלנות, אלא כוללת מעשים שנעשו לכאורה בזדון ותוך חריגה מסמכות, עליהם לא חלה הפוליסה, ובטענה כי עילות התביעה, התגבשו עובר להצעת הביטוח, והנתבעים ידעו באופן סביר באותה עת, כי הם עלולים להיתבע על יסוד אותן עילות.

6. כאמור, ביום 29.11.09, קיבל בית המשפט (כב' הרשם כתארו אז, הש' ח. ברנר), את בקשת ועדת הערר, לדחיית התביעה נגדה על הסף (בש"א 5649/09), בקבעו, כי פסק הדין בעת"מ 1177/01, הקים כלפי התובעים השתק עילה. זאת, הן לענין טענותיהם שנדונו ונדחו "...בפסק דין מנומק ומפורט", והן לענין הטענות שטענו נגד ועדת הערר במסגרת אותו הליך, עליהן לא עמדו, במסגרת אותו הליך, נוכח ההסכמות שגובשו לענין המרתפים- ולענין זה פסק כי "...משזנחה העותרת את הטענות שהיו באמתחתה בעת הדיון בעתירה המנהלית...חל השתק עילה המונע מהתובעים...להעלות מחדש את הטענות שנזנחו". כן קבע, כי קם נגד התובעים השתק פלוגתא, ביחס לטענותיהם לענין תקינות הבקשה להיתר בניה, באשר "...פסק דינו של כב' השופט פוגלמן מהווה הכרעה מכללא בפלוגתא המרכזית שעמדה לדיון במסגרת העתירה המנהלית, היא השאלה האם וועדת הערר נהגה כדין בכך שדחתה את בקשת העותרת לקבלת היתר בניה. טעמו של דבר הוא שבית המשפט קבע, בס' 8 לפסק הדין, כי העותר תגיש בקשה חדשה להיתר, אשר תעלה בקנה אחד עם הערותיו של מהנדס העיר (שעמדו בבסיס החלטתה של הועדה המקומית לדחות את הבקשה המקורית להיתר בניה) ותכלול גם את הנתונים המפורטים בסעיף ח' להחלטתה של ועדת הערר. יצויין כי עיון בסעיף ח' לאותה החלטה מלמד שוועדת הערר דחתה את הערר שהגישה העותרת, בין השאר, משום שהבקשה להיתר לא היתה ערוכה כדין, לא רק בשל אופן השימוש המתוכנן במרתף, אלא גם בשל אי הצגה של חזיתות המבנה, ואי ציון של מפלסי הקרקע והקומות. מכאן שבית המשפט, שדחה את העתירה, סבר שאכן הבקשה להיתר בניה לא היתה ערוכה כדין, בדיוק כפי שסברה וועדת הערר וכפי שסבר לפני כן מהנדס העיר. זוהי אפוא הכרעה מכללא באותה פלוגתא שעומדת לדיון גם כיום".

התובעים ערערו, על דחיית התביעה נגד ועדת הערר על הסף (ע"א 402/10), אך בהמשך חזרו בהם, וביום 4.7.11 נמחק הערעור.

7. בקשת התובעים לתקן את כתב התביעה, ולצרף את הנתבעים מס' 5 ו-6 להליך, הוגשה ביום 16.3.10 (הבקשה הוקלדה במערכת נט המשפט רק ביום 6.4.10, אך תאריך ההגשה מופיע בחותמת בית המשפט על גבי הבקשה), סמוך לפני הגשת סיכומי התשובה של הנתבעים מס' 1-3, במסגרת הבקשה להכיר בחסינות הנתבע מס' 3. בפתח בקשתם לצירוף נתבעים, טענו התובעים "...יובהר כי מר חאלד כבוב מכהן כשופט בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, וגב' נארימן כבוב הינה רעייתו... והם מתגוררים... ממזרח לביתם של המבקשים". בגוף הבקשה נטען, כי הנתבעים מס' 5 ו-6 גרמו לתובעים נזק בשל עיכוב הבניה, בתקופות בהן עמדו בתוקף - צו הביניים, אשר אסר על ביצוע עבודות בניה כלשהן (במסגרת רע"א 9869/02) - ובהמשך הצו אשר אסר המשך ביצוע עבודות בקומה עליונה (במסגרת רע"א 11214/02).

אשר לנסיבות הגשת הבקשה ועיתויה, נאמר בה: "בנסיבות אלה, כאשר המשיבים הפורמאליים מתכחשים לאחריותם לנזקי צו הביניים, והתביעה נגד ועדת הערר המחוזית נדחתה על הסף , מתבקש כב' ביהמ"ש לצרף את ה"ה כבוב כנתבעים בתובענה זו, בהיותם אלה שבקשו וקיבלו את צו המניעה הזמני... יתירה מזאת, מעורבותם של המשיבים התגלתה ביתר שאת מתוך הדיון שהתקיים בפני כב' הרשם חגי ברנר בבית המשפט המחוזי בתל אביב ביום 29.11.09. מחקירתו הנגדית של מר מיכאל רועה התברר כי למרות שהבניין שבו התגוררו המשיבים מצוי על קו בנין אפס, רועה דאג שלבעלי הדירה... יהיה מוצא עין אל הים... ואם לא די בכל אלה, ב"כ המשיבים הפורמאליים בעצמו התיחס למר חאלד כבוב בחקירתה הנגדית של המבקשת 3, והיפנה למעורבותו בהליכים שהתקיימו בפני מוסדות התכנון..." (סעיפים 17 – 18 לבקשה).

כאמור, ביום 15/07/2010, הורתה כב' נשיאת בית המשפט העליון, על העברת התביעה לבית משפט זה.

בקשתם של התובעים לצרף את הנתבעים מס' 5 ו-6 להליך, התקבלה, והתובעים הגישו כתב תביעה מתוקן, במסגרתו טענו, כי על הנתבעים מס' 5 ו-6 לפצותם, על נזקי העיכובים עקב צווי הביניים.

הנתבעים מס' 5 ו-6, ביקשו לסלק את התביעה על הסף, מחמת התיישנות, היעדר עילה והיעדר יריבות. לעניין ההתיישנות טענו, בין היתר, כי עילת התביעה, בגין כל מעשה או מחדל המיוחס להם, ואשר תאריכו מוקדם מ-7 שנים לפני מועד הגשת הבקשה לצירופם להליך (16.3.10), התיישנה.

בהחלטתו מיום 12.6.11, דחה כב' השופט פרידלנדר את הבקשה, בקבעו "לעניין ההתיישנות מקובלת עליי טענת התובעים כי יהיה זה מלאכותי להפריד בין שני צווים שונים אשר היוו שלבים של אותה פרשה, ובין הנזקים שהיו עשויים להתגבש בקשר סיבתי לכל אחת מהן בנפרד. טענת ההתיישנות הינה טענה דיונית אשר חוסמת מימוש זכויות מהותיות לכאורה, ונטיית בית המשפט תהיה ליישמה בצמצום. לפיכך, טענת ההתיישנות של הנתבעים 5-6 נדחית. לעניין טענת חוסר עילה, אני מוצא באמור בסעיף 30 בכתב התביעה המתוקן משום יסוד לקיומה של עילה לכאורה כלפי הנתבעים 5-6, גם ללא העובדות הנוספות שהעצימו את הנרטיב האמור שם במסגרת כתבי בי-דין אחרים. לפיכך, נדחית גם טענה זו".

8. עוד קודם הגשת הבקשה לסילוק על הסף, על ידי ועדת הערר, הגישו העירייה והועדה המקומית, בקשה לקביעת חסינות ולדחיית התביעה נגד מר רועה, מכוח הוראות סעיפים 7א ו- 7ג לפקודת הנזיקין. הדיון בבקשה, התקיים ביום 29.11.09 (בפני כב' הרשם כתארו אז, הש' ח. ברנר), ובמסגרתו נחקרו מר רועה והגב' גוטנברג. בתום הדיון, ניתן צו להגשת סיכומים בכתב. הבקשה התקבלה, בהחלטה מיום 27.8.11 (החלטת כב' השופט ש. פרידלנדר), בה נקבע, בין היתר, כי עמדת הרשות להכיר בחסינותו של מר רועה, אינה בלתי סבירה, כאשר "בענייננו מייחסים התובעים לנתבע 3 'אג'נדה פוליטית', שכשלעצמה אינה בהכרח בלתי-חוקית; העדפת-מקורבים-פוליטיים, שלא הובאה לה ראשית-ראייה; ואי-כיבוד זכויות בניה, אשר תוצאותיהם של הליכים משפטיים רלבנטיים מצביעות למצער על עמימותו. כמו-כן, המעשים המיוחסים לנתבע 3 נעשו במסגרת ועדה סטטוטורית המהווה גוף קיבוצי; וגם בכך יש כדי להאיר באור עמום את החשדות לפעולה מתוך מניע פרטי ובלתי-חוקי של הנתבע 3".

9. העירייה והועדה המקומית טענו בפתח כתב ההגנה המתוקן שהגישו (אשר הוגש גם בשם מר רועה, טרם דחיית התביעה נגדו), כי יש לסלק את התביעה נגדן, על הסף, מחמת שורה של טענות:

לטענתן, יש למחוק את התביעה נגד העירייה, בהעדר כל עילת תביעה נגדה וכאשר לא היה לה כל חלק בהליכים אליהם מתייחסת התביעה.

הנתבעות טענו, כי התביעה נגדן התיישנה, עובר להגשתה, שכן עילת התביעה נולדה עוד בשלהי שנת 1998, עם תחילת המגעים בין התובעים ובין צוות יפו, והתובעים ידעו עוד בחודש ינואר 1999 "...כי בקשתם תוקפא". לחילופין טענו, כי יש לדחות את התביעה, ככל שעולה ממעשים וממחדלים שהתבצעו, למעלה מ-7 שנים קודם הגשת התביעה.

עוד טענו, לקיום מעשה בי-דין, בגין כל טענות התובעים אשר הוכרעו במסגרת הליכים שיפוטיים, או נדונו בוועדות הערר.

הנתבעות טענו גם להעדר עילה, באשר פעלו בהתאם לתפקידן הסטטוטורי, ובמסגרת סמכויותיהן.

הנתבעות טענו, כי הגשת התביעה נגד מר רועה באופן אישי, מהווה שימוש לרעה בהליכי משפט, וכי הטעם היחיד להגשת התביעה נגדו אישית, היה ניסיון "לנקום" בו.

כן טענו כי יש לסלק את התביעה על הסף, מחמת חזקת תקינות המעשה המנהלי, העומדת ביחס לכל פעולותיהן, שיהוי בהגשת התביעה ואי מיצוי הליכים ערעוריים על החלטות הועדה המקומית, ועדת הערר ובתי המשפט לעניינים מנהליים. הנתבעות העלו גם טענות, לענין סמכות בית משפט זה, לדון בטענות שעניינן סבירות פעולות ועדה מקומית וחוקיותן, וכן טענו, לחוסר תום לב בהגשת התביעה, בשל חריגות בנייה שבוצעו על ידי התובעים, עובר להגשת התביעה.

הנתבעות הוסיפו וטענו לגופו של ענין, בין היתר: "לטענת הנתבעות, פעלה הוועדה המקומית באופן מקצועי, ענייני ובתום לב מוחלט כלפי התובעים ואף הלכה לקראתם וניסתה להקל עימם בהזדמנויות רבות. כן טענו כי מר רועה פעל במסגרת תפקידו בתום לב, לא ניסה לפגוע בתובעים ולא היה אדיש לנזק שעלול להיגרם להם".

לענין הנזקים עקב עיכוב הבניה טענו, "התובעים מתעלמים מהמצב החוקי לפיו לא ניתן להוציא היתר בניה אלא עפ"י תוכניות מאושרות כשאין סתירה לתוכנית מופקדת. כל עוד תוכנית 2660 לא אושרה, לא ניתן היה להוציא היתר אלא אם כן ההיתר המבוקש תאם גם את תוכנית 2660 המופקדת. לא ניתן להוציא היתר בניה בכפוף לאישור תוכנית, החוק אינו מכיר באפשרות כזו".

הנתבעות הפנו, להוראת סעיף 97(ב)(1) לחוק התכנון והבניה המורה: "הפקידה הועדה המחוזית תכנית שבסמכותה כאמור בסעיף 61א ועוד לא ניתן לה תוקף, לא יינתן כל היתר לפי סעיף 145 לגבי המקרקעין שבתחום התוכנית שלא בהתאם לתוכנית המופקדת אלא באישור ועדת המשנה להתנגדויות של הועדה המחוזית; לא תידון הועדה המחוזית לפי פסקה זו אלא אם כן פורסמה על חשבון המבקש הודעה כאמור בסעיף 149 וניתנה למי שעלול להיפגע מהחלטתה הזדמנות לטעון טענותיו; החלטת הועדה תישלח לצדדים". בהקשר זה טענו הנתבעות, כי התובעים לא פרסמו, את הבקשה הראשונה להיתר, לפי סעיף 149 לחוק, ולא פנו בבקשה מתאימה אל הוועדה המחוזית.

הנתבעות הוסיפו, כי תכניות 2507 ו- 2660, נבדלות זו מזו, בין היתר, בקווי הבניין, כשהשוני ביניהן מהותי, ועל כן, היה על התובעים להגיש את הבקשה, על פי קווי הבנייה של תכנית 2660, כאשר ההיתר היה מוצא בסופו של יום, על פי תכנית זו, לאחר אישורה, ומצד שני, לא היו מנועים מהגשת הבקשה על פי תכנית 2507 המאושרת, באופן שלא תסתור את הוראות תכנית 2660, אלא שהתובעים בחרו לשלב בבקשתם, את הוראות שתי התכניות, באופן שלא ניתן היה לאשרה, עד אישורה הסופי של תכנית 2660.

הנתבעות טענו, כי פיצול הבקשה, באופן שתחילה תידון לעניין המרתפים, נעשה על ידי התובעים על מנת לחסוך זמן, ודבר לא נכפה עליהם, ולא הוכתב להם.

בהמשך, התייחסו לליקויים בתכנון המרתפים, במסגרת התכנית המתוקנת, לרבות החריגה, שביעוד המרתף העליון לאולם התעמלות, בניגוד לתב"ע, ולעיכובים שנגרמו עקב כך.

הנתבעות הדגישו, כי כפי שקבעה ועדת הערר, בהחלטתה לעניין בקשת ההיתר הראשונה (וכפי שנקבע במשתמע במסגרת עת"מ 1177/01), "...הבקשה כולה אינה ערוכה כדין, ומסיבה זו לבדה ניתן היה לדחותה".

הנתבעות הוסיפו והתייחסו, באופן פרטני, לכל טענות התובעים, ביחס למעשים ומחדלים נטענים לאורך כל התקופה, וטענו, כי הן יו"ר הועדה המקומית, והן הועדה המקומית עצמה, פעלו כדין, בסבירות, וללא כל מניעים זרים, ועל כן, אין הם נושאים באחריות בנזיקין כלפי התובעים. הנתבעות טענו עוד, כי ככל שנגרמו לתובעים נזקים והפסדים כלשהם, הרי שהם עצמם נושאים באחריות לכך, משום שנטלו על עצמם סיכון בלתי מחושב ומכרו דירות בבניין שטרם הוקם, מבלי שהיה בידיהם היתר לבנייתו.

הנתבעות הכחישו, את הנזקים הנטענים, ואת הסכומים הנתבעים. בהקשר זה, הוסיפו וטענו, כי הדירות נמכרו טרם כניסת תכנית 2660 לתוקף, ועובר לכניסתה לתוקף בחודש נובמבר 2001, ירדו מחירי הדירות ביפו, על רקע "האינתיפאדה השניה" שפרצה בסתיו שנת 2000.

10. הנתבעים מס' 5 ו-6, טענו בכתב ההגנה, בין היתר, טענות התיישנות, העדר עילה והעדר יריבות.

הנתבעים מס' 5 ו-6 טענו כי "צירופם של הנתבעים לתובענה, כשנתיים ומחצה לאחר הגשתה לכתחילה, נעשה בחוסר תום לב מובהק ומשיקולים זרים...לאחר שהתובענה הייתה תלויה ועומדת בפני כב' בית המשפט המחוזי בתל-אביב כשנתיים ומחצה (!) במהלכן סולקה על הסף התובענה נגד ועדת הערר המחוזית והייתה צפויה להתקבל החלטה בבקשה למחיקת התובענה נגד מר מיכאל רועה על הסף, ביקשו התובעים לצרף לתובענה כנתבעים נוספים גם את הנתבעים דנן... בשים לב לכך שהנתבע מס' 6 הינו שופט מכהן בבית המשפט המחוזי בתל-אביב הגישו התובעים... בקשה לכב' נשיאת בית המשפט העליון להעברת הדיון לבית משפט מחוזי במחוז שיפוט אחר...".

לטענתם, לא קמה עילת תביעה נגדם, בשל הנזקים הנטענים, ככל שנבעו מן הצווים השיפוטיים שהוציא בית המשפט העליון הנכבד, לבקשתם, וזאת, באשר "...אין בפי התובעים כל טענה על כך שהנתבעים עשו שימוש לרעה בהליכים המשפטיים שנקטו, כגון שנקטו בהליכים כאמור בזדון ו/או בחוסר תום לב, ו/או מתוך רשלנות ו/או נגישה", ובאשר לטענתם, אכן נקטו בהליכים אלה "...בתום לב מלא ומוחלט, וכפי זכות הגישה לערכאות של הנתבעים, לשם שמירה על קניינם".

הנתבעים מס' 5 ו-6 הכחישו על כן, את אחריותם הנטענת, לנזקים שנגרמו לתובעים לטענתם, וכן הכחישו, את עצם קיום הנזקים, ואת הסכומים הנטענים בכתב התביעה.

11. הצד השלישי, חברת איילון, טענה כאמור, כי הפוליסות אינן מכסות את הנזקים הנתבעים, נוכח טענות התובעים, לפיהן נבעו הנזקים, מהתנהגות בזדון, בחוסר יושר, ותוך חריגה מסמכות, ובאשר לטענת הצד השלישי, היה על הנתבעות לדעת, כי הן צפויות להיתבע על ידי התובעים בגין הנזקים הנטענים, עובר לכריתת הסכמי הביטוח.

חברת איילון הגישה הודעה לצד שלישי, נגד חברת הביטוח "אריה", שביטחה את הנתבעות, במועדים בהן התרחשו האירועים המתוארים בכתבי הטענות. במהלך שמיעת הראיות, הגיעו חברת איילון וחברת אריה, להסכמה אשר במסגרתה נדחתה ההודעה לצד שלישי נגד האחרונה.

12. התובעים הגישו כתב תשובה, בו טענו בין היתר, כי יש למחוק מכתב ההגנה המתוקן של הנתבעות מס' 1 ו-2, את הטענות החדשות שהוספו במסגרתו, ואשר לא נטענו בכתב ההגנה המקורי.

התובעים טענו, כי יש לדחות את טענת ההתיישנות, באשר לא נטענה בהזדמנות הראשונה, דהיינו במועד הגשת כתב ההגנה המקורי.

לענין טענת העדר היריבות כלפי העירייה, טענו התובעים, כי העובדים אשר טיפלו בבקשות התובעים להיתרים, הינם בחלקם עובדי העירייה, גם אם הם נותנים שירותים לועדה המקומית, וכי אין הפרדה ברורה, בין עובדי העירייה, ועובדי הוועדה המקומית.

ביחס לנתבעים מס' 5 ו-6, טענו התובעים, כי בטרם מונה הנתבע 6 לשיפוט, היה חבר מועצת העיר תל-אביב, הכיר את תכנית מתאר 2660, ואף השתתף בדיונים לעניין תכנית זו, כחבר הועדה, ועל כן היה עליו לדעת, שיתכן כי לא ניתן יהיה לראות את הים מביתו. עוד טענו כי הנתבעים מס' 5 ו-6 פנו לבתי המשפט, וביקשו לעכב את הבנייה, ללא כל זכות שבדין.

13. לתובעים העידו אינג' גב' גוטנברג, המומחה, רו"ח יניב גוזלן, רו"ח התובעת מס' 1, אשר חיווה דעתו לענין הנזקים הנטענים בשל העיכוב במתן היתר הבניה, ובשל צווי הפסקת העבודה, והמומחה, השמאי אשר הרמן, אשר שימש כשמאי מטעם הבנק המלווה של הפרויקט ואשר חיווה דעתו באשר להפסדים הנטענים כתוצאה ממכירת הדירות בפרוייקט, על רקע השינוי בשווי השוק של הדירות, במועדים הרלוונטיים.

יצוין כי התובעים הגישו תצהיר עדות ראשית של התובע מס' 4, מר מיכאל גוטנברג, אשר העיד בין היתר, על חילופי דברים בינו ובין הנתבעים מס' 5 ו-6, על ההשקעות במיזם , על הנזקים הנטענים ועוד. במהלך שמיעת הראיות, הודיע ב"כ התובעים, כי התובע מס' 4 לא יעיד, ועל כן, נמחק תצהירו.

לנתבעות מס' 1 ו-2 העידו, מהנדסת הרישוי בועדה המקומית, אינג' גב' יבגניה פלוטקין, מר מיכאל רועה, המומחה רו"ח רוני טיומקין, אשר ערך חוות דעת לעניין נזקיהם הנטענים של התובעים, תוך התייחסות לחוות דעתו של מומחה התובעים, רו"ח גוזלן, והמומחה אינג' אבי מנדלסון, שמאי מקרקעין, אשר חיווה דעתו, כי לא נגרם נזק כלכלי לתובעים, בגין ביטול ההסכמים למכירת שתיים מהדירות בבניין ומכירתן בהמשך, במחיר השוק, ובגין "...מכירה באילוץ..." של שתי דירות אחרות בפרויקט. זאת, בין היתר, בשל השינוי בשווי השוק של נכסים באיזור על רקע האינתיפאדה השנייה.

לנתבעים מס' 5 ו-6, העיד הנתבע מס' 6, מר כבוב.

הצד השלישי חברת איילון, העידה את המומחה אינג' שילה, אשר כאמור, ערך חוות דעת לענין הליכי הרישוי וסיבות התמשכותם, משך הזמן שערך אישור תכנית 2660, החלטות הועדה ותרומתן להימשכות ההליכים, וכן, תרומת התנהגותם של התובעים ומחדליהם הנטענים, להתמשכות ההליכים. כן העידה חברת איילון, את הגב' ברטה שרון, עובדת החברה המשמשת כ"מסלקת תביעות". יצויין, כי הוגש תצהיר עדות ראשית של העדה, ואולם הנתבעות (המודיעות לצד שלישי), ויתרו על חקירתה הנגדית, במסגרת הסדר דיוני בינם ובין הצד השלישי, אשר בו הותנה, כי הויתור על חקירה, לא ישמש נגדן, וכי בית המשפט יכריע בהודעה לצד ג', על סמך העדויות והמסמכים שבתיק.

14. הנטל להוכחת התביעה על כל חלקיה, רובץ על התובעים.

גרסת התובעים ביחס לאירועים האמורים בתביעה, וטענותיהם לעניין אחריותם הנטענת של הנתבעים, נשענו בעיקר, על עדותה של הגב' גוטנברג, ועל המסמכים שצורפו לתצהיר עדותה הראשית (אם כי בסיכומיהם ביקשו התובעים לבסס מסקנות שונות, גם על עדויות מי מעדי ההגנה).

הגב' גוטנברג, ויתר המצהירים מטעם הצדדים, מוחזקים כעדים המעוניינים בתוצאות המשפט, בהיותם בעלי דין או נציגיהם. נזכיר, כי בית המשפט יטה ככלל, שלא לבסס ממצא עובדתי על עדות כזו (עדות של בעל דין, או עד אחר המעוניין בתוצאות המשפט), ביחס לכל מחלוקת שבה עומדת עדות כזו לבדה ואינה נתמכת בראיות אחרות. ביחס לגרסת הגב' גוטנברג, רלוונטי הכלל האמור, בין היתר באשר לסיבות בגינן לא עמדו התובעים על הבקשה הראשונה להיתר כפי שהוגשה ביום 28.9.98, ביחס לבניין כולו, והגבילו אותה למרתפים בלבד, באשר להוראות ועצות שנמסרו לתובעים לטענתם, על ידי גורמים שונים בועדה המקומית, במהלך התקופה בה עוסקת התביעה, ביחס לקשר הנטען, בין מר רועה והנתבע מס' 6, אשר התווה לטענת התובעים את התנהלותו של מר רועה, והכתיב את החלטות הועדה, ועוד.

סבורני כי יש לזקוף לחובת התובעים, לעניין בחינת מהימנות גרסתם, קשיים מסוימים שעלו בחקירתה הנגדית של גב' גוטנברג, המנעותם מהעדת עדים רלוונטיים, ובמידת מה, גם את התנהלותם במסגרת ההליכים בתיק זה, כמפורט להלן.

א. נראה כי יש לייחס משקל לא מבוטל, להמנעות התובעים מהעדת התובע מס' 4, מר גוטנברג, אשר גם אם מעורבותו בהליכי התכנון ובבקשות למתן היתרים עצמם, היתה באופן טבעי, פחותה משל רעייתו, הרי שללא ספק, היה לו חלק ביזום הפרויקט, וגם בשלבים שונים של התכנון והרישוי, ויכול היה להעיד עליהם מידיעה אישית. מסקנה זו מתחזקת, נוכח העובדה, כי הוגש תצהיר עדות ראשית בחתימתו, והוא אף נכח בחלק מהדיונים. יודגש, כי התובע נכח בישיבת ההוכחות הראשונה (שהתקיימה ביום 13.1.14), אשר במהלכה נחקרו מומחי התובעים, ורק ביום 12.2.14, הודיע ב"כ התובעים כי התובע החליט שלא להעיד, על רקע מצבו הבריאותי וכאשר, כנטען בהודעה "בימים האחרונים חש מר גוטנברג כי לא יוכל לעמוד – פיזית ונפשית – במאמץ העדות והחקירה. לאחר היוועצות ברופאיו, הוחלט כי טוב יהיה אם מר גוטנברג יימנע ממאמץ העדות שעלול אף להסב לו נזק". דא עקא, התובעים לא תמכו טענתם, לענין הנזק האפשרי כתוצאה מהעדות, וחוסר היכולת הנטען של התובע לעמוד במאמץ הכרוך בה, במסמכים רפואיים המתבקשים, ועל כן, קשה לקבל טענתם לענין זה. מכל מקום, קשה לדחות במצב זה כמופרכת, את סברת ב"כ הנתבעות לפיה ויתרו התובעים, על עדותו של התובע, "...בכדי למנוע את חקירתו אשר חזקה כי היתה מזיקה לטענותיהם וראיותיהם".

513628274

93538205967

 

ב. סבורני, כי יש לזקוף לחובת התובעים, המנעותם מהעדת אינג' פורסאן, אשר ערך את הבקשות למתן היתר מטעם התובעים, ונכח, הן בדיונים בועדה המקומית והן בדיון בפני ועדת הערר ביום 14.2.01. נראה, כי עדותו יכולה היתה להאיר, את נסיבות "פיצול" הבקשה הראשונה להיתר, והגבלתה, לענין המרתפים בלבד.

ג. התובעים גם לא העידו, את רוכשי הדירות, אשר ביטלו את הסכמי המכר, ואת יתר הרוכשים, אשר רכשו את הדירות לטענת התובעים, במחירים מופחתים, ביחס לשווי השוק. בכך נמנעה אפשרות לחקור את הרוכשים בחקירה נגדית בעניינים אלה, ויודגש, כי אחד מרוכשי הדירות אשר הסכם המכר עמו בוטל, הינו בנה של הגב' גוטנברג, ורוכשת נוספת שימשה בעבר כב"כ התובעים.

ד. מחקירתה הנגדית של הגב' גוטנברג נלמד, כי התובעים לא פרשו בפני בית המשפט את מלוא המידע לעניין הסכם המכר ביחס לאחת מהדירות, שכן התברר, כי מעבר לסכום התמורה הנקוב בהסכם, הוסכם בין הצדדים בעל פה, על תשלום נוסף אשר לטענת גב' גוטנברג התייחס ל "...תוספות...". מי שרכשו את הדירה האמורה, היו עורכת דין אשר ייצגה את התובעים בתביעה שהגיש נגדם קבלן השלד, ובעלה, והדברים התבררו, מתוך תובענה שהגישה התובעת מס' 1 נגד עורכת הדין (עמ' 52-53 ו- 92-93 לפרו'). מעבר לשאלה, מה היתה הסיבה לכך שחוזה המכר לא פירט, את ההתחייבות לתשלום הסכום הנוסף, אשר ספק אם קיבלה מענה העשוי להניח את הדעת, סבורני, כי יש ליתן משקל לכך שהדברים לא נפרשו במסגרת ראיות התובעים, ולא מצאו ביטוי, בחוות דעת המומחה מר הרמן, אשר נקבה במחיר החוזי ללא התוספת האמורה.

ה. סבורני, כי לא ניתן להתעלם גם מהרשעת הגב' גוטנברג, בביצוע עבירות על חוק התכנון והבניה, בכך ש "...הפכה חניה ליחידת דיור" (כתב האישום בתיק 10362/07 של בית המשפט לעניינים מקומיים בתל אביב). ויודגש, כי המדובר בבניה במרתף בבנין בו עוסקת התביעה שבפנינו, ואשר בו התמקד הדיון בועדה המקומית (ערעור שהגישה הגב' גוטנברג על פסק הדין המרשיע, בעפ"א 8190/09, נדחה). נראה, כי יש ליתן משקל, גם להרשעת הגב' גוטנברג בהפרת הצו השיפוטי, אשר ניתן במסגרת גזר הדין הראשון של בית המשפט לעניינים מקומיים, ואשר הורה לה להרוס את יחידת הדיור שבנתה בחניה (תיק 01/11/0001716 של בית המשפט לעניינים מקומיים בתל אביב).

ו. התובעים לא גילו בכתב התביעה ובתצהיר עדותה הראשית של הגב' גוטנברג, כי מס' ימים לאחר מתן צו המניעה הארעי על ידי כב' בית המשפט העליון, במסגרת רע"א 11214/02 הגישה התובעת מס' 2, בקשה לביטול הצו, ובמסגרתה פרטה את כל העובדות הרלוונטיות לשיטתה, וכי בקשה זו נדחתה בהחלטת כב' השופט ריבלין מיום 25.11.02 (מוצג 21 למוצגי הנתבעים 5 ו-6). כן נמנעו מלגלות, את העובדה שביום 19.12.02, הגישו בקשה מפורטת לעיון מחדש בצו המניעה, אשר גם היא לא התקבלה (ר' דברי הגב' גוטנברג בעמ' 82 לפרו', ש' 16-24), והסתפקו, בצירוף ההחלטה מיום 21.11.02 במסגרתה ניתן צו המניעה הארעי (נספח כ"ח לכתב התביעה המתוקן, שהינו גם מוצג 118 למוצגי התובעים). כן נמנעו מלגלות, כי השיבו תשובה מפורטת לבקשה לצו מניעה, במסגרת רע"א 11214/02, וכי ביום 22.1.03, החליט כב' הש' א. ריבלין להותיר את הצו על כנו, חרף האמור בתשובתם המפורטת של התובעים (ר' דברי הגב' גוטנברג בעמ' 83 לפרו', ש' 14-32). עוולה תהיה, שמא לא צורפו המסמכים, המלמדים כי בית המשפט העליון הנכבד, ראה מקום להותיר את הצווים על כנם, חרף טענות התובעים, על מנת שלא להחליש, את הטענה בדבר הטעיית בית המשפט, על ידי הנתבעים מס' 5 ו-6.

ז. הנתבעים טענו כאמור, כי התובעים ביקשו לצרף להליך, את הנתבעים מס' 5 ו-6, בבקשתם מיום 16.3.10, במטרה לגרום להעברת התביעה מבית המשפט המחוזי בתל אביב לבית משפט אחר, וזאת נוכח החלטת כב' רשם בית המשפט המחוזי (כתארו אז), הש' ח. ברנר, מיום 29.11.09, לדחות על הסף את התביעה נגד ועדת הערר – הנתבעת מס' 4 (בש"א 5649/09), וחששם מפני תוצאה דומה, במסגרת הבקשה המקדמית האחרת – בקשת הנתבעות מס' 1 ו-2, להכיר בחסינות מר רועה ולדחות את התביעה נגדו (בש"א 22089/07) – אשר היתה תלויה בפני כב' הרשם באותה עת. הנתבעים טענו בהקשר זה, כי התובעים פעלו בחוסר תום לב, ותוך שימוש לרעה בהליכי משפט. המדובר ללא ספק בטענות קשות, אשר הכרעה בהן מחייבת זהירות רבה. חקירתה הנגדית של הגב' גוטנברג, התמקדה, בין היתר בשאלה זו, והצדדים התייחסו לעניין זה בהרחבה בסיכומיהם. לאחר ששבתי ובחנתי את הראיות בנקודה זו, ולאחר ששקלתי את טענות הצדדים, דעתי, כי מסקנת הנתבעים בעניין זה, הינה אכן המסקנה המסתברת, נוכח הראיות כמפורט להלן. זאת, במנותק מדחיית התביעה נגד הנתבעים מס' 5 ו-6 לגופה, בהמשך פסק הדין.

מתוך חקירתה הנגדית של הגב' גוטנברג, עולה בבירור, כי כל העובדות אשר בבסיס עילות התביעה נגד הנתבעים מס' 5 ו-6, היו ידועות לה, עוד קודם הגשת התביעה המקורית. מובן מאליו, ואין חולק על כך, שהתובעים היו מודעים לכך שהנתבעת מס' 5 נמנית על המתנגדים, כפי שהיו מודעים להליכים שנקטו נגדם הנתבעים מס' 5 ו- 6. התובעים היו מודעים כמובן, גם לצווי המניעה שניתנו על ידי בית המשפט העליון, ולעיכובים שנגרמו בגינם. עובר להגשת התביעה המקורית, התגבשו כבר נזקיהם הנטענים בגין תקופות עיכוב אלה. גב' גוטנברג הודתה בפה מלא, כי גם היא וגם בא כוחה עובר להגשת התביעה, סברו כי קמה עילת תביעה נגד הנתבעים מס' 5 ו-6, אלא שלטענתה, סברו באי כוחה "...שבמצב שהיה באותה עת, לא כדאי להגיש" (עמ' 75 לפרו', ש' 12). יוער, כי לדבריה, ב"כ התובעים שקדם לבא-כוחם אשר הגיש את התביעה בשמם, סבר כי, יש קושי בעילה, משום שהנזק נגרם על ידי "...צו שנתן שופט..." (עמ' 75 לפרו', ש' 3).

יצויין, כי בכתב ההגנה שהגישו הנתבעים מס' 1-3 לתביעה המקורית (ביום 14.11.07), הוזכרו המתנגדים (ובהם הנתבעת מס' 5), כמי שגרמו לעיכוב ובסעיף 181 לכתב ההגנה נאמר מפורשות: "אם נגרם נזק לתובעים בשל הפסקת בניה, דבר המוכחש בזאת, הרי שזה נגרם כתוצאה מפעולות המתנגדים המתגוררים בבניין הסמוך לבניין התובעים...". בסעיפים 88 עד 100 לכתב ההגנה, מוזכרים ההליכים שנקטו הנתבעים מס' 5 ו- 6, נגד התובעים, וההתנגדות שהגישו לבקשה לבנייה על הגג, ולהגדלת התכסית. יודגש, כי חלק זה של כתב ההגנה, עוסק בנתבעים מס' 5 ו- 6 באופן פרטני, ולא כחלק מקבוצת המתנגדים, תוך אזכור שם משפחתם: "...ה"ה כבוב...", ו"...משפחת כבוב". בין היתר מוזכרים צווי המניעה שניתנו בבית המשפט העליון, ובהמשך נטען בהקשר זה בסעיף 176 לכתב ההגנה: "הנתבעים אינם אחראים על החלטות בית המשפט העליון".

הגב' גוטנברג, גם אישרה בחקירתה הנגדית, כי ידעה על הקשר האישי שהתקיים לטענתה בין מר רועה לבין הנתבע מס' 6, עוד קודם הגשת כתב התביעה המקורי (עמ' 63 לפרו', ש' 17-20).

המידע הרלוונטי לענין הנתבעים מס' 5 ו-6, עמד איפה במלואו בפני התובעים בעת הגשת התביעה המקורית. אם לא די בכך, הרי שהנתבעים 1-3 התגוננו, בין היתר, בטענה כי אין הם נושאים לעיכובים שנגרמו על ידי המתנגדים, ובהם הנתבעת מס' 5, ובגין צווי המניעה שהוצאו לבקשת הנתבעים מס' 5 ו-6. על אף כל אלה, לא ראו התובעים מקום לתבוע את הנתבעים מס' 5 ו-6 בכתב התביעה המקורי.

מעבר לאמור, עולה מחקירת הנתבע מס' 6, כי התובעים אף לא פנו אל הנתבעים מס' 5 ו-6, בדרישה כלשהי לפיצויים, עובר להגשת התביעה המקורית, ואף לא עובר לבקשה לצירופם כנתבעים (עמ' 200 לפרו', ש' 1-7).

נזכיר, כי התובעים לא ביקשו לצרף לתביעה, אף אחד מן המתנגדים האחרים, לרבות מר פיטר חבש, אשר היה הדובר העיקרי של המתנגדים, במהלך הדיונים בוועדות (כאשר אין מחלוקת כי הנתבעים מס' 5 ו-6, לא נכחו באף דיון בפני הוועדות, או במסגרת שתי העתירות המנהליות שהגישו התובעים.

השוואה בין כתב התביעה המקורי ובין כתב התביעה המתוקן, תומכת אף היא במסקנה, כי צירופם של הנתבעים מס' 5 ו-6, לא התבקש בשל מידע חדש או בשל טענה משפטית חדשה שנולדה, עובר לבקשה לצירופם. זאת, באשר כתב התביעה המתוקן, אינו מפרט כל עובדה חדשה, או כל טענה חדשה נגד הנתבעים מס' 5 ו-6. הדברים עולים בבירור, מחקירתה הנגדית של הגב' גוטנברג בנקודה זו, על אף שלא מיהרה להודות בכך:

"ש: תאשרי שכתב התביעה המקורי, זהה מדויק לכתב התביעה המתוקן, לא שינית בו שום סעיף?

ת: זה לא נכון. בכתב התביעה המתוקן ביקשנו לצרף נתבעים.

ש: למעט צירוף הנתבעים בעמ' הראשון, אין שום שינוי בניסוח של כתב התביעה?

ת: יש שינוים.

ש: אני מציג בפנייך את כתב התביעה המקורי. תמצאי לי איפה יש שינויים?

ת: בעקרון, בסעיף 30, שם אנו מתייחסים לנתבעים הנוספים, הוספנו את המילים לנתבעת 5. בסעיף 56 נכתב בעיקר הנתבעים 5 ו- 6. בסעיף 72 יש תוספת של הנתבעים 5 ו- 6.

ש: למעשה זה הכל?

ת: טוב.

ש: למעשה התביעות זהים במדוייק, רק איפה שכתוב קבו, הוספת ציינו שזה נתבעים 5 ו- 6 בשלושה סעיפים בלבד. מעבר לזה התביעה היא זהה לחלוטין?

ת: למעשה כן" (עמ' 46 לפרו', ש' 28, עד עמ' 47, ש' 10).

 

במצב זה, עומדת במלוא תוקפה, השאלה: מה נשתנה בין מועד הגשת התביעה במקור, ומועד הגשת הבקשה לצירוף הנתבעים מס' 5 ו-6 להליך, אשר יכול היה באופן סביר, להביא לשינוי בגישת התובעים, מלבד ההחלטה, לדחות על הסף את התביעה נגד ועדת הערר?

גב' גוטנברג טענה בחקירתה לעניין זה, כי רק בעת הדיון בבקשת החסינות (בש"א 22089/07), הודה מר רועה שפעל לטובת הנתבעים מס' 5 ו- 6, כדי לאפשר להם "...נוף לים..." (עמ' 61 לפרו', ש' 19-23). טענה זו קשה לקבל, הן משום שאין בסברת הגב' גוטנברג בענין זה, כדי להוסיף תוספת ממשית, לעילת התביעה נגד הנתבעים מס' 5 ו-6, אשר פעלו בגלוי לשינוי התכנית, באמצעות ההתנגדויות להם היתה שותפה הנתבעת מס' 5, וההליכים שנקטו נגד התובעים בבתי המשפט, והן משום שמר רועה לא הודה בהתנהגות שמייחסים לו התובעים, ולא פורט בדבריו, כל מידע שלא עמד בפני התובעים קודם לכן.

עוד יצוין, כי בתצהיר שהגישה במסגרת בש"א 22089/07 האמורה, הדגישה הגב' גוטנברג, דווקא את חלקו של מר פיטר חבש בקרב המתנגדים, והפנתה את הזרקור אליו, כמי שמר רועה היה מעוניין לסייע לו, באמרה: "בראש 'התושבים החלשים' של יפו שמר רועה עמל כדי להעניק להם זכויות, יש מאין, של נוף לים, בניגוד לתכניות שחלות על האזור, עמד פיטר חבש, פעיל פוליטי באגודה האורתודוקסית לצדקה ודייר ברח' מכלול היופי 5 ביפו. תושבי יפו הערבים מהווים את המאגר האלקטורלי אשר בעזרת תמיכתם הגיע מר רועה למועצת העיר תל-אביב ומונה לסגן ראש העיר וליו"ר ועדת המשנה לתכנון ולבניה" (סעיף 16 לתצהיר).

הטענה נקשרת, ברישא שלה, לדברים שמייחסים התובעים למר רועה, לפיהם הבעיה במיזם של התובעים, הינה העובדה, כי יהודים מגיעים ליפו "...להסתיר את הנוף לערבים", ולהסברו של מר רועה, כעולה מכתב ההגנה של הנתבעים מס' 1-3, לפיו הציטוט המיוחס לו, אינו מדויק, הוצא מהקשרו, כאשר כוונתו היתה, כי מאז בחירתו גדלה הרגישות לעניין זכויות תושבים חדשים ביפו, ובתקופת כהונתו, הושם הדגש, "על שמירת זכויות האנשים שלא יכלו להגן על זכויותיהם כראוי בעצמם, ערבים כיהודים".

בחקירתה הנגדית במסגרת הבקשה, עמדה גב' גוטנברג על טענתה בענין זה, והבהירה כי על אף שמר חבש והנתבע מס' 6, גרים שניהם בקומה השלישית, כוונו טענותיה לעניין רצונו של מר רועה לסייע על ידי מניעת ההפרעה למבט אל הים, לקשר שבין מר רועה ובין מר חבש. מדבריה עולה בבירור, כי לא התייחסה בעניין זה אל הנתבעים מס' 5 ו-6, שכן "... חאלד כבוב לא היה שותף להתנגדויות, פיטר חבש היה" (עמ' 14 לפרו' מיום 29.11.09, ש' 31).

למותר לציין, כי התובעים ידעו בבירור, כי הגשת בקשה לצירוף הנתבעים מס' 5 ו-6, תביא להעברת ההליך לבית משפט במחוז אחר, וממילא, לשופט אחר, נוכח החלטת כב' נשיא בית המשפט העליון, לענין מקום הדיון בתביעה שהגישו הנתבעים מס' 5 ו-6, נגד התובעים (ת.א. 2018/02), ולענין זה אישרה הגב' גוטנברג: "נכון. אני ידעתי שבמצב כזה מעבירים למחוז שיפוט אחר, כבר מהבקשה לצו שכבוב הגישו נגדנו" (עמ' 76 לפרו', ש' 10-11). נזכיר, כי באותו ענין עמדו התובעים דווקא, על כך שהתביעה נגדם תידון בבית המשפט בתל אביב, ואף הגישו עתירה לבג"ץ, נגד החלטת כב' נשיא בית המשפט העליון, לפיה תידון התביעה בבית המשפט באשדוד (בג"צ 9343/02).

מכאן, כי יש לקבל את טענת הנתבעים, לענין שימוש לרעה בהליך, בגין עצם הגשת הבקשה לצירוף הנתבעים מס' 5 ו-6 לתביעה, ובגין עיתוי הגשתה.

יש למסקנה זו משקל בהערכת מהימנות גרסת התובעים.

15. סבורני, כי יש לדחות את התביעה נגד הנתבעים מס' 5 ו-6.

א. הנתבעים מס' 5 ו-6, טענו כאמור, להתיישנות עילת התביעה נגדם, עובר להגשת הבקשה לצירופם כנתבעים. זאת, באשר שני צווי המניעה שניתנו על ידי בית המשפט העליון הנכבד במועדים שונים, ניתנו למעלה מ-7 שנים, קודם הגשת הבקשה.

התובעים טענו בסיכומיהם, כי דין הטענה להידחות, משום שכבר נדונה ונדחתה לגופה, בהחלטת כב' השופט ש. פרידלנדר מיום 12.6.11, לדחות את בקשת הנתבעים מס' 5 ו- 6, לסלק את התביעה על הסף, בין היתר, מחמת התיישנות, בה נפסק לעניין זה: "לעניין ההתיישנות מקובלת עליי טענת התובעים כי יהיה זה מלאכותי להפריד בין שני צווים שונים אשר היוו שלבים של אותה פרשה, ובין הנזקים שהיו עשויים להתגבש בקשר סיבלתי לכל אחת מהן בנפרד".

ב"כ הנתבעים מס' 5 ו-6 השיב לענין זה, כי החלטת כב' השופט פרידלנדר לא חסמה בפני הנתבעים, את הדרך לשוב ולעלות את טענת ההתיישנות, בהסתמך על פסיקת בית המשפט העליון, לפיה: "הלכה פסוקה היא שהחלטה הדוחה בקשה לדחייה על הסף מחמת התיישנות, אינה מהווה מעשה בית דין ואינה מונעת בעד בית המשפט, לבדוק שוב את שאלת ההתיישנות על יסוד העובדות המלאות שיהיו לפניו, עם מתן פסק דינו: ע"א 161/73 פ"ד כח(2) 228" [רע"א 4171/02 גדי ואסתר דאי נ' דוד גולד (ניתן ביום 18.8.02)].

סבורני כי בנסיבות התביעה כאן, נוכח הנימוק בגינו נדחתה טענת ההתיישנות במסגרת הבקשה לסילוק על הסף, ולאחר שנשמעו ראיות הצדדים, אין בית המשפט מנוע מלדון בטענה לגופה כעת. הפסיקה שציטט ב"כ הנתבעים מס' 5 ו- 6 בסיכומיו, אכן משקפת את ההלכה הפסוקה, לפיה: "אין ספק בדבר, שהחלטת ביניים, שנפסק בה על יסוד ראיות לכאורה, למשל החלטת ביניים שניתנה בבקשה למתן צו זמני, אינה יכולה לשמש מעשה-בית-דין; אפילו החלטה שלא לדחות תביעה על הסף מחמת התיישנות אינה מונעת התדיינות חוזרת בשאלת ההתיישנות: ע"א 161/73. טעמו של דבר הוא, בין השאר, שבהליך הנדון לא נשמעו ראיות מלאות, ומאחר שבהיותה החלטת ביניים טרם סיים בית המשפט את מלאכתו, רשאי הוא לחזור בו מן ההחלטה..." [ע"א 199/82, יעקב סניטובסקי ואח' נ' חברת החשמל לישראל בע"מ ואח', פ"ד לט(1) 225, 239, ור' גם ע"א 161/73 ארדה בע"מ נ' לאה סמסונוב ואח', פ"ד כח(2) 228, 233]. יודגש, כי בהיות ההחלטה לדחות בקשה לסילוק על הסף, החלטת ביניים, רשאי בית המשפט לשנותה, בהחלטה מאוחרת, בהתקיים שינוי נסיבות, ובמקרים יוצאי דופן, גם בהעדר שינוי נסיבות (ע"א 3604/02 אילן אוקו נ' יחיאל שמי ואח', פ"ד נ"ו(4) 505, 508, וכן ע"א 450/64 פרל ה' איזנר ו- 3 אח' נ' שושנה פינקלשטיין ואח', פ"ד יט(1) 655, 657).

הנימוק לדחיית הטענה, בהחלטת כב' השופט פרידלנדר, הינו אמנם, על פניו, מסקנה משפטית, ואינו מתייחס מפורשות, לתשתית העובדתית שעמדה לפניו באותה עת, ואולם, בחינת המסמכים שעמדו לפני בית המשפט באותה עת, וכתבי הטענות, מובילה לסברתי למסקנה, כי ההחלטה כוונה רק לאותו שלב של הדיון בבקשת הסף, כאשר ברקע הדברים, תיאור הנזקים שבכתב התביעה, אשר איננו מפרט באופן מלא, את דרך חישוב הנזק, ומותיר את האפשרות, כי המדובר בנזקים שלא ניתן להפרידם, ולייחדם לצו ספציפי. בחינת ראיות התובעים, ובעיקר חוות דעת המומחה מטעמם, רו"ח גוזלן, מובילה למסקנה, שניתן לייחס את הנזקים על נקלה, לצווים השונים, שכן, הנזקים הנטענים בגין הצווים, מתבטאים בעלות האשראי הנטענת, והפסד התשואה על הלוואת הבעלים, אשר אין כל מניעה, לחשבם בגין כל תקופה בנפרד.

נראה, כי המועד לתחילת מרוץ ההתיישנות בענייננו, בגין כל אחד מן הצווים, הינו מועד מתן הצו, שכן, הנזק שנגרם לכאורה, בעטיו של עיכוב הבניה, היה גלוי בפני התובעים, והיה ידוע להם, בזמן אמת. יוער, כי גם אם נניח שהעוולה שביצועה מיוחס לנתבעים מס' 5 ו-6, נמשכה כל עוד עמד כל צו בתוקף, הרי גם אז, עובר להגשת הבקשה לצירוף הנתבעים, ביום 16.3.10, התיישנה עילת התביעה ביחס לשני הצדדים, למעט ביחס לחודש האחרון לקיומו של הצו השני, אשר אסר כאמור, את ביצוע העבודות בקומת הגג בלבד, ואשר פקע ביום 17.4.03.

ברי, כי עילת התביעה בגין העיכובים, עקב ההתנגדויות שהוגשו במסגרת שתי הבקשות הראשונות להיתר, אשר מתייחסות לתקופה מוקדמת יותר, התיישנה, עובר לצירוף הנתבעים מס' 5 ו-6.

כמפורט להלן, סבורני, כי דין הטענות נגד הנתבעים 5 ו-6, להידחות גם לגופן.

ב. כתב התביעה המתוקן עמום למדי, בהתייחס לנתבעים מס' 5 ו-6, הן לענין עילת התביעה נגדם, והן לענין סכום הפיצויים הנתבע מהם, בגין הנזקים שנגרמו לטענת התובעים, בגין התנהגותם, במובחן מן הפיצויים הנתבע מן הנתבעות מס' 1 ו-2.

נוכח חוסר הבהירות בענין זה, התבקשו הבהרות בעת חקירת הגב' גוטנברג, אשר הבהירה: " לשאלת ביהמ"ש, היכן העוולה, אני משיבה שהעוולה לא היתה בעצם הגשת ההתנגדות, אלא שבמסגרת ההתנגדות הטענה היתה שבנינו את המרתפים בגובה חורג משמעותית מההיתר. אדם יכול לטעון כל טענה, אבל מדובר בשופט. הטענה הלא נכונה לא לוותה בשום מסמך שמוכיח שיש ממש בה, זו עוולה שהוסרה רק בעתירה מנהלית אצל השופט פוגלמן. כבוב עצמו, לא כשופט, היה בין האנשים בועדה המקומית שאישרה את התוכנית שעל פיה הגשתי את התוכנית, הוא הכיר את התוכנית , הוא ידע שהבקשה שלנו בבנין תואמת את התוכנית, אין איתה שום בעיה וקיבלו אותה. תום לב זה משהו שצריך לבוא איתו כשמגישים התנגדות. הוא הגיש התנגדות בידיעה שמה שאנחנו בונים שם תואם את התוכנית, ואז ללכת גם בצו אצל ריבלין, זה לא זכות שמוקנית לאדם לעשות כשאתה יכול להוכיח שהוא ידע בדיוק מה הענין. זה יוכח כאן. לשאלה מה העוולה, אני אומרת שהעוולה היא בהגשת התנגדות, כשיודעים שאין ממש מאחוריה, כך גם בהגשת הצו, וכן שעושים את זה בשיתוף עם יו"ר הועדה ולאורך כל הדרך הולכים טענות דומות כדי למנוע מאיתנו את הבניה. העיריה גם ויתרה לכבוב על הרבה עבירות תכנון בניה שביצע" (עמ' 63 לפרו', ש' 22, עד עמ' 64, ש' 2).

ב"כ התובעים הוסיף: "ביהמ"ש שואל היכן העוולה של הנתבעים 5 ו-6, אני משיב שבין היתר בבקשה לצו לפני השופט ריבלין נטען, תוך הפניה למכתב של הגב' אנטמן, שהמרתפים נבנו בגובה חורג מהתב"ע, ולא הפנו, למרות שבידי המבקשים היה מסמך שצורף כנספח אחר לבקשה אליו לא הפנו את ביהמ"ש, וצורף לאותה בקשה, ובו כתוב במפורש שהמרתפים נבנו בגובה שמתאים להיתר. זה גרם לביהמ"ש שבאמת המרתפים נבנו בניגוד לתב"ע".

ובהמשך: "העילה נגד הנתבעים 5 ו-6 היא העילה הרגילה של מי שמבקש סעד זמני, והסעד הזמני נדחה, ובסופו של דבר מסתבר שתובענתו היתה לא מוצדקת. זאת בנוסף לכך יש את הטענות שעליהן דיברה העדה שהעילה לגביהם היא עילת רשלנות. בכתב התביעה לא כתובה המילה רשלנות, מתוארות העובדות. צו הביניים עמד בתוקף מ-21.11.02 עד 17.4.03. לשאלה היכן כימתנו את הנזק ביחס לתקופה זו, אני אומר שהנזק מכומת גם בתצהירה של גב' גוטרמן. הנזק מכומת בחוו"ד של רו"ח בעמ' 7 סעיף 1.2, עלות האשראי לתקופה זו היא 196,964 ₪ בעמ' 9 יש כימות לגבי הלוואת הבעלים, זה 48,400 ₪" (עמ' 64 לפרו', ש' 10-28).

ג. סבורני, כי התובעים לא הרימו את הנטל להוכיח, כי מר רועה פעל לטובת הנתבעים מס' 5 ו-6, בשל מניעים אישיים, וודאי שלא הרימו את הנטל, לענין טענת הקנוניה בין הנתבע מס' 6 ובין מר רועה. כך, גם ביחס לטענות לפיהן הטעו ביודעין, את בתי המשפט, בכתבי הטענות שהוגשו בערכאות השונות, ופעלו, בכל אחד מן השלבים הרלוונטיים, בחוסר תום לב, תוך נקיטת הליכי סרק שתכליתם היחידה פגיעה בתובעים, ביודעין ובמכוון.

טענת התובעים לענין קנוניה בין מר רועה ובין הנתבע מס' 6, נשענה, כעולה מחקירתה הנגדית של הגב' גוטנברג, על עדויות סברה ושמועה, ועל פרשנות של הנסיבות, אשר סבורני כי אין לקבלה – כך, כאשר הופנתה אל החלטת כב' השופט פרידלנדר, לעניין חסינות מר רועה, במסגרתה נדחו הטענות לעניין פעולתו מתוך "...מניע פרטי - ובלתי חוקי...", בשל עמימותן, ובשל היעדר תשתית ראייתית לכאורית להוכחתן, והתבקשה להציג את הראיות להוכחת הטענות, השיבה הגב' גוטנברג "... הראיות החדשות הן... אין לי ראיות... אבל יש לי ראיות של מסקנות שלי ושל אנשים אחרים שהיו מעורבים, שנובעות משני דברים, הרעיון שלהפחית קומה, הוא רעיון שמופיע בכתובים בשתי מקומות, האחד בתמליל של וועדת בניין עיר בעניין של הבקשה שלנו, והשני, בבקשה של כבוב לצו ובעתירה המנהלית שהוא הגיש. בעתירה המנהלית, כב' השופט הנדל דחה את הטענה שלו, ובתמליל של הוועדה, נספח 50 לתיק, עמ' 80 לדוגמא, למטה בתחתית העמוד, כתוב נתן, שהוא סגן ראש עיר, אומר שמיכאל רוצה להוריד להם קומה, וזה תמליל של וועדה שבעקבותיה ניתנה החלטה מיום 10.1.01. זאת אומרת הדיון שם נעשה לעניין גובה הבניין וכל הזמן יש פיקוח בעניין הזה. שני אנשים שטוענים נגד הבניין שלנו, מבקשים להוריד קומה כל אחד ומכך אני חושבת שהם פעלו בתאום, למרות שאני לא יודעת בוודאות..." (עמ' 67 לפרוטוקול ש' 29 עד עמ' 68 ש' 6).

התובעים בקשו להיסמך, על דברי הרב אלנתן, במהלך הדיון בוועדה המקומית, המופיעים בתמליל הישיבה, מהם מבקשים הם ללמוד כי ייחס למר רועה כוונה להפחית קומה מן הבניין, אך לא רק שלא ניתן ללמוד מן התמליל, את כוונתם המדויקת של הדברים, אלא גם לא נלמד ממנו, על מה מבוססת סברתו האמורה של הרב אלנתן. מכאן שהראיה עליה מבקשים להסתמך התובעים לענין זה, הנה בגדר ראיה מפי השמועה, על עדות סברה, שאינה קבילה, ומכל מקום אין לה משקל. מעבר להיות דבריה של הגב' גוטנברג לענין הקנוניה, אותה הסיקה מתוך הנסיבות, בגדר עדות סברה גרידא, הרי שכאמור לעיל, קשה אף לקבל את מסקנתה לענין זה, כאותנטית, נוכח דבריה בחקירה הנגדית, במסגרת הדיון בבקשת דחיית התביעה נגד ועדת הערר על הסף (מיום 29.11.09), מהם נלמד, כי ייחסה את המוטיבציה שהניעה את מר רועה לפעול, כפי שסברה שפעל, לקשר הנטען, בינו ובין מר פיטר חבש, ולא לקשריו עם הנתבע מס' 6.

התובעים מבקשים ללמוד, על פעולת הועדה ברשות מר רועה, ממניעים פסולים, לטובת הנתבעים מס' 5 ו-6, תוך השוואת ההליכים הנוגעים לבקשות ההיתר שהגישו התובעים, לבקשות אחרות שהוגשו באותה שכונה, אשר נדונו על ידי הועדה המקומית, ואשר ביחס אליהם נטען לאפליה פסולה של התובעים. אינני סבור, כי הטענות לענין זה הוכחו, באשר, בהעדר מלוא המידע מתיקי ההיתר של הפרויקטים, אליהם מבקשים התובעים להשוות את עניינם, קשה לעמוד על הדמיון והשוני, בין הבקשות ובין ההליכים השונים. זאת, נוכח ריבוי ההליכים, התיקונים, השינויים, ההתנגדויות וההליכים המשפטיים, שהיו כרוכים בבקשותיהם של התובעים, כעולה מראיות הצדדים.

ד. הטענה בדבר הטעיית בתי המשפט, על ידי הנתבעים מס' 5 ו-6, אף היא לא הוכחה לסברתי. הטענה העיקרית לענין זה, הינה, כי הנתבעים 5 ו-6, הציגו בפני בתי המשפט מצג שווא, לפיו, גובה המרתף העליון חורג מההיתר, וגובה הבניין המתוכנן גבוה מן המותר. כן נטען לעניין זה, כי נשענו בכתבי הטענות שהגישו בשלוש הערכאות, על חוות דעתה של מהנדסת הוועדה הגב' אנטמן מיום 11.02.00, תוך הסתרת העובדה, כי לאחר הגשת חוות הדעת, לא אומצו המלצותיה. דא עקא, מחקירתה הנגדית של הגב' גוטנברג עולה בבירור, כי חוות דעתה של אינג' אנטמן, אינה עשויה להטעות את מי שיקרא אותה בשלמותה ושרק הטיעון בבקשת הנתבעים מס' 5 ו-6 הנסמך על חוות הדעת, עלול לסברתה להטעות: "אם קוראים את המכתב של אנטמן מהתחלה ועד סופו, האם הוא מטעה, אני משיבה שאם קוראים מההתחלה ועד הסוף, אז הוא לא מטעה. אבל אם לוקחים ממנו קטע ספציפי שהוא 4 שורות בסך הכל, הוא כן מטעה. לשאלה אם אני סבורה שבכך היה להטעות את שופט בית המשפט העליון, אני משיבה שכשישנה התייחסות משפטית ספציפית למכתב של הגב' אנטמן, אז זה מה שעולה. אין התייחסות ספציפית של השופט ריבלין למכתב של הגב' אנטמן. לשאלה כיצד אני יודעת שבית המשפט העליון הוטעה, אני משיבה שכשמתבקש צו הפסקת בנייה הוא לא יכול להתקבל במעמד צד אחד, אלא אם כן מצורפים ניירות שנחזים מקצועיים. אין דרך אחרת. השופט ריבלין הוטעה מהאופן שעשה כבוב בתצהיר שלו במכתב הזה. כבוב על סמך המכתב של חגית אנטמן, הצהיר בתצהיר שלו שהמרתפים נבנו בגובה שחורג מהגובה המותר על פי התוכנית, ועל כן הוא הציג בפני השופט ריבלין מצג של אי חוקיות מבחינת בניית המרתפים" (עמ' 87 לפרו', ש' 2-12).

מכאן, כי לא היה בצירוף חוות הדעת לכשעצמה, משום נסיון הטעייה.

יתרה מזאת, לתצהירו של הנתבע מס' 6 שצורף לבקשה לצו מניעה (מוצג 123 למוצגי התובעים), צורפה חוות דעת מומחה שנערכה על ידי המודד שבתאי הפנר, לבקשת הנתבע מס' 6, אשר לגביה אישרה הגב' גוטנברג כי "...מה שנאמר בה בסעיף 2א', לגבי גובה המרתפים הוא נכון", וכי גם הממצאים המפורטים בה לעניין גובה הרחובות הצמודים למבנה נכונים (עמ' 88 לפרו', ש' 12-28). הגב' גוטנברג, לא הצביעה על כל הטעייה אפשרית, כתוצאה מעיון בחוות דעת זו, ומכאן, שבמסגרת הבקשה לצו מניעה, העמידו הנתבעים מס' 5 ו-6, בפני בית המשפט, חוות דעת מקצועיות אשר שיקפו את המציאות, גם לעמדת התובעים, ושלא היה בהן לכשעצמן, להטעות.

אם לא די בכך, הרי שככל שהיה בטענות שבגוף הבקשה לגרור מסקנות מוטעות, הרי שהטעייה זו יכולה היתה לעמוד לכל היותר, עד הגשת תשובת התובעים ארבעה ימים לאחר שניתן הצו, אלא שכאמור בית המשפט העליון הנכבד, לא מצא מקום לבטל את הצו, גם לאחר העיון בתשובה. כך, גם ביחס לבקשה לצו מניעה שהוגשה במסגרת רע"א 11214/02, כאשר גם במסגרת אותו הליך, לא מצא בית המשפט העליון מקום לבטל, את צו המניעה הארעי, לאחר עיון בתשובת התובעים.

ה. סבורני, כי גם הטענה בדבר ניהול ההליכים ע"י הנתבעים מס' 5 ו-6 בחוסר תום לב, לא הוכחה, וזאת הן לעניין ההתנגדויות, והן לעניין ההליכים שנקטו הנתבעים מס' 5 ו-6 נגד התובעים בבתי המשפט. התובעים סבורים, כי היות שהנתבע מס' 6 היה בעבר חבר בועדה המקומית, והכיר את תכנית 2660 שהתהוותה באותה תקופה, והיות שהוא משפטן, הרי שידע, עובר לנקיטת ההליכים כי אין לו זכות קנויה למבט לים מדירתו, וכי היה עליו לדעת שגם יתר טענותיו, אינן נכונות. טענה זו אין לקבל. היכרות כללית של חבר ועדה מקומית עם תב"ע, החלה על אזור מסוים, ואפילו מדובר בשכונת מגוריו, אינה הופכת אותו למומחה לכל פרט ועניין שבתכנית, גם אם מדובר במשפטן (ודאי כאשר אין מדובר באדריכל או מהנדס בניין). אין לצפות, כי ידע לנתח ולהסיק מסקנות מקצועיות מדויקות, על יסוד היכרות כזו, וכי יהפוך, אך בשל חברותו בועדה, למומחה לענייני מדידות וגבהים.

טענת הנתבע מס' 6, לפיה סבר בתום לב, בין היתר, על יסוד חוות דעתה של אינג' אנטמן, כי הבניין צפוי לחרוג מן הגובה המותר, וכי המרתפים אינם בנויים כדין, לא נסתרה, וודאי שלא הופרכה בחקירתו הנגדית. נזכיר, כי לפחות מקצת חששותיהם של הנתבעים מס' 5 ו-6, כמו של יתר המתנגדים, בכל האמור בשימוש האפשרי במרתף העליון, בניגוד להוראות התב"ע דאז, לא היו נטולי בסיס, לפחות, כל עוד לא הוכשרה הכניסה הנוספת למרתף העליון, אשר רק עם אישורה, ניתן היה בפועל להשתמש בו לצורך חניה. נזכיר, כהערת אגב, כי הגב' גוטנברג הורשעה, שנים אחדות לאחר התרחשות האירועים האמורים, בביצוע עבירות על חוק התכנון והבניה, ביחס למרתף זה עצמו, כאשר "...הפכה חניה ליחידת דיור", כאמור לעיל, ועל דרך המליצה, ניתן לומר, כי בכך הגשימה את נבואתם של המתנגדים, ומימשה את חששם של הנתבעים מס' 5 ו-6.

ו. סבורני, כי יש לדחות את הטענה לענין רשלנות בעצם נקיטת ההליכים ע"י הנתבעים מס' 5 ו-6. זאת, הן נוכח האמור לעיל, לענין העדר הטעיה, הסתמכות על מסמכים, ותום הלב, בנקיטת ההליכים, ובעיקר, משום שסבורני, כי שיקולי מדיניות משפטית ראויה, מצדיקים הימנעות מקביעת רשלנות, בשל עצם נקיטת הליכים משפטיים, בין אם במסגרת ועדות הפועלות על פי דין, ובין בבתי משפט (למעט, אולי, מקרים קיצוניים של רשלנות רבתי). הכרה בקיומה של עילת תביעה, בגין כל הליך משפטי שהוגש מתוך טעות שבעובדה או בחוק, עלולה, לא רק לגרום להצפה של בתי המשפט בתביעות, עד כדי הגשת "תביעה נגררת", לכל פסק דין אשר ידחה תביעה אזרחית, ולכל הליך מנהלי שלא יסתיים בהצלחת מי שנקט בו, אלא עלולה להביא תוצאה קשה עוד יותר, של הרתעה מפני נקיטת הליכים, גם על ידי מי שבאמתחתו תביעה צודקת. מצב זה, אינו מתקבל לסברתי על הדעת.

ז. כאמור, טען ב"כ התובעים, לקיומה של עילת תביעה נוספת נגד הנתבעים מס' 5 ו- 6: "...העילה הרגילה של מי שמבקש סעד זמני, והסעד הזמני נדחה, ובסופו של דבר מסתבר שתובענתו היתה לא מוצדקת". דא עקא, עילה כזו, באופן שנוסחה אינה מוכרת בדין. העילה נגד מי שנקט הליך נפל אשר במסגרתו ניתן צו זמני שפקע עם דחיית ההליך, קמה בדרך כלל, על יסוד התחייבות עצמית המופקדת, על ידי בעל הדין, במסגרת אותו הליך, כאשר ההתחייבות העצמית, היא שמבססת את העילה. ב"כ התובעים, אשר היה מודע לקושי שבעמדתו האמורה, שכלל בהמשך את הטיעון, והוסיף, כי יש להניח שהופקדה התחייבות עצמית, במסגרת ההליכים שנקטו התובעים בבתי המשפט, או כי למצער, יש לראותם כמי שנטלו על עצמם התחייבות כזו, בשל עצם נקיטת ההליך, גם אם לא הגישו כתב התחייבות, על פי תקנות סדר הדין האזרחי.

ב"כ הנתבעים מס' 5 ו-6 טען להרחבת חזית אסורה בנקודה זו, וסבורני כי יש לקבל את טענתו, לכל הפחות, ביחס להשערה, בדבר הפקדת התחייבות בבית המשפט, עובר לקבלת צו המניעה. המדובר בטיעון עובדתי, אשר מקומו נפקד מכתב התביעה, ואשר התובעים לא היו רשאים להסתמך עליו, נוכח התנגדות ב"כ הנתבעים, להרחבה אסורה של חזית הדיון. יש לדחות, את הטענה האמורה, גם לגופה, כאשר לא נסתרו דברי הנתבע מס' 6 בתצהיר עדותו הראשית, לפיהם, לא נדרשו, הוא ורעייתו, להפקיד ערובה כלשהי, לרבות התחייבות עצמית, במסגרת הבקשה לצו מניעה, בבית המשפט העליון (סעיף 74 לתצהיר עדותו הראשית). אשר לטענה, לפיה יש לראות את התובעים, כמי שנטלו על עצמם התחייבות, על אף שלא חתמו על כתב התחייבות, הרי שהיא נטענת בעלמא, ללא כל בסיס בדין ובפסיקה, ועל פני הדברים, אילו היה בה ממש, היתה מייתרת, את ההוראות הרלוונטיות, בתקנות סדר הדין האזרחי.

ח. מעבר לכל האמור, עולה שאלה של ממש, לעניין הנזק שניתן היה לייחס לנתבעים מס' 5 ו-6, בשל צווי המניעה, אילו נקבע, כי עוולו כלפי התובעים בנזיקין, בעתירתם להוצאת צווים אלה, נוכח קביעת בית המשפט העליון הנכבד, בפסק דינו ברע"א 11214/02, לפיה: "בדיון היום נתברר כי הבניה בקומת הגג לא נסתיימה וזאת כנראה אף בלא קשר לצו הארעי החלקי ובשל שהבניה היתה מותנית, בין היתר, באישור ההקלה בבנייה שנתבקשה על ידי המשיבה". דהיינו, באותו שלב לא ניתן היה ממילא להשלים, את בניית קומת הגג, וממילא לא ניתן היה לייחס לנתבעים מס' 5 ו-6, את מלוא הנזק בגין עיכוב בהשלמת הבניה. יוער בהקשר זה, כי על פי עדות הגב' פלוטקין, רק ביום 31.3.04, כמעט שנה לאחר פקיעת צו המניעה האחרון, עמדו התובעים בכל דרישות הועדה, לצורך השלמת הבניה על הגג.

 

16. אשר לתביעה נגד הועדה המקומית והעירייה –

א. סבורני, כי יש לקבל את הטענה המקדמית של הנתבעות מס' 1 ו- 2, לפיה לא קמה יריבות בין התובעים והעירייה, וממילא, לא קמה נגדה עילת תביעה. זאת, באשר התובעים לא הראו, ולו לכאורה, כי מי מעובדי הועדה שהינו גם עובד העירייה, עוול כלפיהם בזיקה לעבודתו כעובד העירייה, ולא הראו כל התרשלות של איזו ממחלקות העירייה או אגפיה.

יש מצד שני, לדחות את טענת ההתיישנות שהעלו הנתבעות. זאת, לא משום שאין בה טענה ממש לגופה, אלא משום שנטענה לראשונה, רק במסגרת כתב ההגנה המתוקן, ולא בהזדמנות הראשונה, דהיינו בכתב ההגנה המקורי, ובנדון חלה הוראת סעיף 3 לחוק ההתיישנות, לפיה "אין נזקקים לטענת התיישנות אם לא טען הנתבע טענה זו בהזדמנות הראשונה לאחר הגשת התובענה".

ב. כאמור לעיל, סבורני, כי לא הורם הנטל להוכחת הטענה, לפיה פעל מר רועה, מתוך מניעים אישיים פסולים, לטובת הנתבעים מס' 5 ו-6, או לטובת אדם אחר. איני מתעלם מכך, שמר רועה היה בתקופה הרלוונטית נבחר ציבור, עמד בראש רשימה מפלגתית, והחזיק באג'נדה פוליטית, אשר אפשר, כי השפיעה על פרשנותו את הנסיבות, ועל תפיסתו את עצמו, כמי שאמור בין היתר, להגן על אזרחים וחלשים, ואולי גם על קבוצות מיעוט, מפני פגיעה בזכויותיהם, הכרוכה בהפרת חוקי התכנון והבניה. יחד עם זאת, ברי, כי על פי רוב, יו"ר ועדה מקומית (שהינו בד"כ גם נבחר ציבור), אינו חף מאידיאולוגיה ומאג'נדה פוליטית, וקיומן אינו פוסל כמובן, את פעולותיו במסגרת פעילות הועדה, וודאי שאינו יכול לכשעצמו, לבסס חבות בנזיקין.

מכאן, שאין להטיל על הועדה אחריות, על יסוד הטענה, בדבר ביצוע פעולות ממניעים אישיים פסולים של מר רועה, ויש לבחון, את שאלת סבירות התנהגותה והחלטותיה, במנותק מההקשר האמור.

ג. אשר לתקופת הזמן הרלוונטית, הרי שהתביעה מייחסת לועדה המקומית אחריות לנזקים, אשר נבעו, לטענת התובעים, מן העיכוב בהוצאת היתר, ביחס לתקופה שמיום 14.5.00, ולחילופין מיום 2.10.00, ועד יום 27.6.02, בו ניתן היתר הבניה בהתאם לבקשה השניה, לאחר שינויים שבוצעו במהלך הזמן, כמפורט בסעיף 79 לכתב התביעה המתוקן: "כאמור, בניית המרתפים הסתיימה באפריל 2000, ותכנית 2660 אושרה למתן תוקף בשני שלבים. שלב ראשון ביום 14.5.00 שכלל מגרש 27 נשוא תביעה זו, ושלב שני ביום 2.10.00. אילו ניתן לתובעים היתר בניה בכפוף לאישור תכנית 2660, כפי שהנתבעות נהגו לגבי יתר מבקשי ההיתר באותו איזור, היה ניתן להמשיך את הבניה ברצף, ולהתחיל את הקמת החלק העל-קרקעי כבר במאי 2000. אולם גם אם נאמץ את הגישה המחמירה, יכלו התובעים להתחיל בבניית החלק העל-קרקעי כבר באוקטובר 2000. אולם, כאמור, בתקופה ממאי 2000 עד 27.6.02, מועד מתן ההיתר לחלק העל-קרקעי, לא היתה כל פעילות באתר, והבניה היתה מושבתת לחלוטין".

התקופה האמורה, מסתכמת אפוא, בכעשרים וחמישה חודשים וחצי, על פי החלופה הראשונה, המרחיבה, ובעשרים ואחד חודשים, על פי הגרסה הממעטת.

בחקירתה הנגדית של הגב' גוטנברג, טענה לעיכוב ממושך יותר, בן כ-29 חודשים, אך גם מדבריה ברור כי התביעה נגד הועדה המקומית מתמקדת בתקופה שהסתיימה, עם מתן ההיתר על פי הבקשה השניה. לדבריה: "תקופת העיכוב למעשה הוא השלב שבו השלד של המרתפים היה בנוי, שזה בסביבות פברואר מרץ 2000. עד סוף יוני 2002, ששם ניתן היתר הבנייה לבניית הבניין העילי" (עמ' 46 לפרוטוקול מיום 17.2.14, ש' 19-20). יצוין, כי הנזק חושב בחוות דעת המומחה אינג' גוזלן, בהתייחס לתקופה אליה התייחסה הגב' גוטנברג, הארוכה מן הנטען בכתב התביעה.

סבורני, כי נכון לחלק את התקופה האמורה, לשתי תקופות משנה עיקריות – התקופה הראשונה - עד הדיון בבקשת ההיתר השניה ביום 14.11.01, אשר התקיים בעקבות פסק הדין בעת"מ 1310/01 (שניתן ביום 24.10.01), אשר ביחס אליה, דעתי, כמפורט להלן, כי לא הוכחה התרשלות מצד הועדה המקומית, והתקופה השניה - ממועד הדיון האמור בועדה המקומית, ועד מועד מתן ההיתר ביום 27.6.02, אשר בחלקה, חל עיכוב בלתי מוצדק במתן ההיתר, העולה כדי רשלנות של הועדה, ובגינו בלבד, חבה הועדה המקומית בנזיקין, כלפי התובעים.

ד. לענין התקופה הראשונה אציין, כי מקובלת עליי עמדת כב' השופט ברנר, בהחלטתו לדחות על הסף, את התביעה נגד ועדת הערר (מיום 29.11.09), לפיה, יש לראות את ההתנהלות, עד מתן פסק הדין בעת"מ 1177/01, באספקלריה של פסק הדין האמור, אשר דחה, את עתירת התובעים נגד הועדה המקומית וועדת הערר. מפסק הדין האמור עולה בבירור, כי הבקשה השניה להיתר הצריכה, עובר למתן פסק הדין, תיקונים ושינויים, אשר בהעדרם, לא ניתן היה לאשרה עד אותו מועד, וממילא אין לזקוף את אי מתן ההיתר עד אותו שלב, לחובת הועדה. אוסיף לענין זה, כי כנלמד מפסק הדין האמור, בין הגורמים לכך שניתן היה לדון בבקשה, היו, חזרת התובעים מבקשת ההקלה שנזכרה בפסק הדין, וכן, הסכמת הצדדים שלא להכריע באותו שלב, בשאלת השימוש החורג במרתף. יש להניח, כי אלמלא אותם ויתורים והסכמות, היו התובעים, מחויבים בביצוע שינויים דרמטיים יותר בבקשה.

סבורני, מעבר לאמור, כי גם אם נפלה טעות בפרשנות שניתנה בשעתה, למסקנות שבחוות הדעת של אינג' אנטמן, לענין גובה המבנה ולענין המרתפים, הרי שטעות זו לכשעצמה, אינה עולה כדי התרשלות של הועדה, העשויה לבסס חבות בעוולת רשלנות. זאת, הן משום שטעות מסוג זה, אינה חורגת לסברתי ממתחם הסבירות, ובעיקר, משום שניתן לתקנה במסגרת ההליך המנהלי, דהיינו פניה לועדת ערר, כפי שאכן נעשה במקרה זה.

עוד סבורני, כי התנגדות הועדה לאשר את התכניות כפי שהוגשו, לא היתה בלתי סבירה, בהינתן יסוד סביר, על פני הדברים, לחשש מפני הפיכת המרתף העליון בפועל ליחידת דיור, או ייחודו לשימוש אחר, שאיננו חנית רכבים, וזאת בין היתר, באשר התובעים עצמם גילו דעתם, בבקשה המתוקנת מחודש ינואר 1999, כי בכוונתם לייעד את המרתף בעתיד להקמת אולם התעמלות, באשר, בהעדר דרך גישה למכוניות, לא יכול היה המרתף לשמש כחניון, ובאשר מר רועה עצמו התרשם בביקורו, כדבריו: "...כתוב בבקשה חניון, ורואים שזה לא יכול להיות חניון, פוטנציאל למגורים לכל דבר, קומת מגורים". נזכיר שוב, כהערת אגב, כי חשש זה התממש בסופו של דבר, כאשר התובעים אכן ביצעו בהמשך עבירת בניה במרתף, והפכו אותו ליחידת מגורים – עבירה בביצועה הורשעה כאמור, הגב' גוטנברג. איני רואה פסול בכך שהועדה עמדה, על כך שענין השימוש יובהר, ויוסדר, באופן שיצמצם את החשש מפני ביצוע עבירות בעתיד, קודם מתן ההיתר להמשך הבניה.

יש לדחות את טענת התובעים, ככל שמיוחסת לעצם ייחוד הבקשה הראשונה להיתר, והשפעתה על עיכוב הבניה בהמשך. זאת, משום שהוכח, בין היתר, במכתב הגב' גונטברג מיום 14.1.00 (נספח י"א לכתב התביעה המתוקן), כי התובעים אכן ייחדו את הבקשה הראשונה למרתפים בלבד סמוך לאחר הגשתה (ור' בין היתר, דברי הגב' גוטנברג במכתבה מיום 14.1.00, נספח י"א לכתב התביעה המתוקן שצוטטו לעיל), ואולם, הטענה כי הדבר נכפה על התובעים ע"י נציגי הועדה, אשר נשענה בעיקרה על גרסת הגב' גוטנברג לענין זה, לא הוכחה.

הצדדים נחלקו בשאלה, האם היה על הועדה המקומית, לקיים דיון בבקשה, מיד לאחר שניתן פסק הדין בעת"מ 1177/01, והאם התרשלה בכך שעמדה, על הגשת בקשה מתוקנת – עמדה ממנה נסוגה ב"כ הועדה המקומית, עו"ד גב' אברהם-אוזן, במהלך הדיון בעת"מ 1310/01. גם בנקודה זו, סבורני כי אין לקבל את טענת התובעים, לענין התרשלות הועדה. זאת, באשר לשונו המפורשת של פסק הדין בעת"מ 1177/01, אכן הלמה, את עמדת הועדה המקומית, לפיה נדרשו התובעים להגיש בקשה חדשה, שכן פסק הדין מורה: "...כי העותרת תוכל להגיש בקשה להיתר אשר תעלה בקנה אחד עם ההערות בחוות דעת מהנדס העיר לרבות התאמת המרתף העליון לשימוש כחניה. הבקשה תכלול גם את הנתונים המפורטים בסעיף ח' להחלטתה של ועדת הערר...", ורק לאחר שתוגש בקשה כאמור "...הועדה המקומית תקיים דיון בבקשה ותחליט בה, במסגרת הקבועה בהוראות הדין ובמהירות הראויה".

נדמה, כי גם בית המשפט הנכבד לעניינים מנהליים, לא סבר כי הועדה פעלה בניגוד לפסק דינו בעת"מ 1177/01, כעולה מהערתו, לפיה "ככל הנראה, עקב הצורך בהבהרות לפסק הדין בעתירה הקודמת... חל העיכוב בתהליך הרישוי...", בפסק דינו בעת"מ 1310/01.

הדיון הבא בועדה, התקיים ביום 14.11.01, שלושה שבועות לאחר שניתן פסק הדין בעת"מ 1310/01 – פרק זמן שאינו חורג מהסביר.

אשר לטענה בדבר התרשלות הועדה, בדיון ובאישור תב"ע 2660, הרי שיש לדחותה, הן משלא פורטה כנדרש בכתב התביעה, והן משום שלסברתי, ניתן לה מענה בחוות דעת המומחה אינג' שילה, אשר לא נסתרה לענין זה בחקירתו, וכאשר התובעים מצדם, לא הגישו חוות דעת מומחה לענין זה.

ה. שונה המסקנה, ביחס לתקופה שלאחר מתן פסק הדין בעת"מ 1310/01, וזאת, החל מן הדיון שהתקיים בועדה ביום 14.11.01.

כאמור, בפסק הדין נמחקה העתירה, בהסתמך על הצהרת עו"ד אברהם-אוזן, לפיה תובא הבקשה לדיון, בישיבתה הקרובה של הועדה, ואולם, בישיבה שהתקיימה ביום 14.1.01, לא נדונה הבקשה לגופה, שכן הועדה החליטה: "לשוב ולדון לאחר הגשת בקשה מתוקנת, שתהווה תכנית סופית...". זאת, לסברתי, בניגוד להתחייבות עו"ד אברהם-אוזן בפני בית המשפט, במסגרת הדיון בעתירה.

חלף כמעט חודש, עד שהועדה התכנסה שוב לדון בבקשה, והפעם, על פי דרישתה של היועצת המשפטית, עו"ד אברהם-אוזן, ולאחר שהתריעה בפני הועדה "...שהנושא נדון בעבר פעמיים... כאשר החלטת בית המשפט היא שהועדה המקומית תדון בבקשה בהקדם ובמהירות הראויה... כן מציינת שלא ניתן לשוב ולבקש פרטים מעורכת הבקשה טרם דיון הואיל והדבר פוגע בזכותה לקבל החלטה סופית בבקשתה". הצורך בהתרעה של היועצת המשפטית, לקיום התחייבות ברורה וחד משמעית, שנתנה בבית המשפט בשם הועדה, מדגיש לטעמי, את חוסר הסבירות שבהחלטת הועדה מיום 14.11.01. על הועדה היה, לקיים את התחייבות בא כוחה, מה גם, שהתחייבות זו שימשה בסיס למחיקת העתירה נגדה. בהמשך, נדרשו כשבעה חודשים למתן ההיתר בעקבות ההחלטה מיום 12.12.01, וסבורני כי ביחס לחלק מהתקופה האמורה, לא הונח בפני בית המשפט, טעם מניח את הדעת, לחלוף הזמן עד מתן ההיתר, מה שמותיר את המסקנה, בדבר עיכוב בלתי מוצדק ובלתי סביר, העולה כדי התרשלות של הועדה, כמסקנה המסתברת.

מקובל עלי, כי יש לגרוע מתוך התקופה האמורה, את התקופה, בה היה תלוי בפני ועדת הערר, עררם של המתנגדים, מיום הגשתו – 3.2.02, עד יום דחייתו – 25.3.02, דהיינו, חמישים ימים. זאת, נוכח דברי הגב' גוטנברג עצמה: "לפי הנוהג, כשקיים ערר, לא מטפלים בהיתר, בתקופה שבין הרגע שמגישים ערר, עד לרגע שיש ערר, וועדה המקומית לא מטפלת בהיתר" (עמ' 47 לפרוטוקול מיום 17.2.14, ש' 18-19). הדברים נאמרו אמנם, בהתייחס לתקופה קודמת, בה תלוי היה לפני ועדת הערר עררם של התובעים, על החלטת הועדה המקומית מיום 10.1.01, ואולם, נראה כי טעם הדברים חל, גם ביחס לתקופת הדיון בעררם של המתנגדים.

הועדה המקומית טענה, ביחס לפרק הזמן שחלף מאז ההחלטה מיום 12.12.01, ועד קבלת ההיתר בסוף חודש יוני 2002, מעבר לתקופה שבה היה תלוי עררם של המתנגדים בפני ועדת הערר, כי במהלך תקופה זו, נדרשו השלמות שונות מן התובעים לצורך מתן ההיתר. ההשלמות האמורות מפורטות בנספחים ו' ו-ז' לתצהירה של מהנדסת הרישוי, הגב' פלוטקין. המדובר, בארבע תכניות מתוקנות שהוגשו במועדים שונים בין 14.4.02 ו-11.6.02, ובהמצאת אישור אגף התנועה ואישור צוות יפו. על פני הדברים, המצאת האישורים אינה יכולה להיגרע מן התקופה שיש לזקוף לחובת הועדה המקומית, שכן לא הוכח, כי לא ניתן היה להוציא את האישורים האמורים קודם לכן, אילו נדרשו על ידי הועדה. מכאן, כי פרק הזמן שיש לגרוע מתוך תקופת ההמתנה להיתר בגין המצאת האישורים, הינו חמישים ושמונה ימים. משמע, מתוך תקופה של כשבעה חודשים ומחצה, מיום 14.11.01, עד יום 27.6.02, יש לגרוע כשלושה וחצי חודשים, ועל כן, נותרת תקופה של כארבעה חודשי עיכוב, הנובעים מהתרשלות הועדה.

ו. כתב התביעה מפרט שלושה ראשי נזק, כתוצאה מהעיכובים במתן ההיתר – עלות האשראי שנטלו התובעים למימון הבניה, הפסד פירות ההשקעה של הבעלים, והפסדים כתוצאה מביטול שני הסכמי מכר, ומכירת דירות במחירים נמוכים משמעותית ממחיר השוק, עקב המצב אליו נקלעו התובעים. נזקי המימון והפסד ההשקעה הנטענים, פורטו בחוות דעת המומחה, אינג גוזלן, וההפסדים הנטענים עקב ביטול הסכמים, ומכירת דירות במחירים נמוכים, פורטו בחוות דעת המומחה אינג' הרמן.

לענין נזקי המימון והפסדי ההשקעה, הוגשה מטעם הועד המקומית, כאמור, חוות דעת רו"ח טיומקין, אשר ביקר את מסקנות רו"ח גוזלן, בין היתר, על רקע העובדה, שרו"ח גוזלן ערך חישוב תיאורטי של הנזקים, מבלי לבדוק מסמכים ונתונים מזמן אמת, על אף שלא היתה כל מניעה לעשות כן. לענין הנזקים הנטענים בעקבות ביטול הסכמי המכר, ומכירת דירות במחירים נמוכים, הוגשה כאמור, חוות דעת השמאי, אינג' אבי מנדלסון, אשר חיווה דעתו, בין היתר, כי בהעדר מסמכים לענין נסיבות ביטול הסכם הליווי, והעדר מידע אודות פרטי ההסכמות עם הרוכשים, או בלשונו: "...מה הובטח להם", ונוכח ירידת המחירים של נכסי מגורים ביפו בתקופת האינתיפדה השניה, לא ניתן לקבוע, כי נגרמו לתובעים נזקים מן הסוג האמור.

סבורני, כי הנזקים הנטענים בגין ביטול מכירת דירות, ומכירת דירות בהפסד, לא הוכחו. זאת, בראש ובראשונה משבחרו התובעים שלא לזמן למתן עדות, מי מרוכשי הדירות, על מנת לעמוד על הנסיבות הרלוונטיות, ולבחון לעומק את הקשר בין ההפסדים הנטענים, ובין העיכוב בהתקדמות הבניה (מה עוד שכאמור, אחד מן הרוכשים שההסכם עמו בוטל, הינו בנה של הגב' גוטנברג, ורוכשת נוספת היתה עורכת דינם של התובעים בעבר, ולגביה, נזכיר, לא פירט הסכם המכר את מלוא הנתונים, בהסתירו חלק מהתמורה שאמור היה להשתלם בהמשך), וכן משום שרוב מסקנות המומחה, אינג' מנדלסון, לא נסתרו בחקירתו הנגדית, ולא מצאתי מקום להעדיף על פניהן את מסקנות המומחה מטעם התובעים.

רו"ח גוזלן חיווה דעתו, כי בתקופה שמיום 1.2.00 עד יום 27.6.02, נגרם לנתבעים מס' 3 ו-4 נזק של 474,473 ₪, למועד הגשת התביעה – 628,273 ₪, כאשר ההפסד חושב על פי חוק פסיקת ריבית והצמדה, ובהתייחס להלוואת הבעלים, אשר הסתכמה בחלק מהתקופה – עד 1.10.00, ב-2,400,000 ₪, וביתרת התקופה – ב-2,700,000 ₪. הטענות, לענין הנזקים בגין הפסד התשואה על השקעת הבעלים, מעלות קושי. זאת, כאשר אין חולק, כי התובעים מס' 3 ו-4 התכוונו מראש להותיר בידיהם, שתיים מן הדירות שבבנין, כפי שאכן עשו, ועל כן לפחות חלק מן ההשקעה, היוותה בפועל, תמורה עבור הדירות האמורות, וביחס לאותו חלק, הנזק הממשי שנגרם לתובעים מס' 3 ו-4, איננו הפסד הריבית על הסכום. יש להניח, כי נגרמו להם נזקים, כגון הפסד שכר דירה כתוצאה מן העיכוב בבניה, אלא שבחוות דעת רו"ח גוזלן, אין ביטוי להפסד כאמור. יחד עם זאת, היות שברי, לסברתי, כי לתובעים מס' 3 ו-4, אכן נגרם נזק, בגין תקופת העיכוב, מעבר לנזקי הממון אליהם אתייחס בהמשך, נכון לפסוק להם פיצוי ברכיב זה של התביעה, על דרך של אמדן, אשר יתבסס באופן חלקי על נזקי התשואה שבחוות דעת רו"ח גוזלן, בהתייחס לעיכוב בן ארבעת החודשים, לו נמצאה הועדה המקומית אחראית. סכום הפיצוי ברכיב זה, יעמוד אפוא על 80,000 ₪ (הסכום נקוב בערכו היום).

אשר לנזקי המימון בגין העיכובים – על אף קשיים מסוימים עליהם הצביעו המומחה מטעם הועדה המקומית, רו"ח טיומקין, ובעקבותיו, ב"כ הועדה, ובראשם העובדה, כי המומחה, מר גוזלן, ערך חישוב תיאורטי של הנזק, ולא בדק את ההפסד בפועל, הרי שהעיקרון על פיו חישב את הנזק, דהיינו עלות הריבית בהתאם למסמכי הבנק, על סכום ההלוואה, לתקופות הרלוונטיות, מקובל עלי, בהינתן, כי התובעים פרעו בהמשך את ההלוואה במלואה, כנלמד ממסמכי הבנק שהמציאו לענין זה. עם זאת, היות שהחישוב שביצע המומחה מתייחס למלוא תקופת העיכוב לה טענה גב' גוטנברג בעדותה, מיום 1.2.00 עד ליום 27.6.02, דהיינו כ-29 חודשים, כאשר עלות האשראי הכוללת לתקופה זו, על פי חישובו, הינה 765,677 ₪, ובשערוך למועד הגשת התביעה – 1,248,697 ₪ - יש לגזור מתוך הסכום האמור, את הנזק, בגין תקופת העיכוב לה נמצאה הועדה המקומית אחראית, כמפורט לעיל. נוכח העובדה, שתקופת העיכוב האמורה אינה רציפה, נוכח השפעת הריבית דריבית, על החישוב הכולל, ועל מנת לחסוך הליך נוסף של עריכת חישובים, ייגזר סכום הפיצוי, מתוך הסכום שחושב בחוות הדעת, על דרך של אמדן, ולא בדרך של חישוב מדויק. נוכח האמור, יעמוד סכום הפיצוי לתובעים על 220,000 ₪.

בכתב התביעה, נתבע פיצוי עבור נזקים בלתי ממוניים, אלא שלא נתבע סכום מסוים בגין נזקים אלה, וממילא, לא שולמה בגינם אגרה. מעבר לאמור, סבורני כי נזקים אלה לא הוכחו ומעבר לכך, בנסיבות שהוכחו, אין מקום לפסוק לזכות התובעים פיצוי, עבור נזקים בלתי ממוניים.

סכום הפיצוי הכולל שיש לפסוק לזכות התובעים, הינו אפוא 300,000 ₪.

17. סבורני, כי יש לקבל את ההודעה לצד שלישי.

אין חולק על תקפותה של הפוליסה, לפיה ביטחה חברת איילון את הנתבעות. איילון דחתה את הכיסוי הביטוחי, על יסוד שתי טענות עיקריות –

טענה אחת הינה, כי המחדלים והמעשים המיוחסים לנתבעות, בוצעו בזדון, כאשר הפוליסה מחריגה "כל נזק הנובע במישרין או בעקיפין מחוסר תום לב, כוונת זדון, אי יושר...".

הטענה השניה הינה, כי הנתבעות ידעו, או שהיה עליהן לדעת, עובר לכריתת חוזה הביטוח, כי הן עלולות להתבע, על יסוד אותן עילות. זאת, על יסוד הסייג לענין "כל ענין או מקרה שקדמו להצעת הביטוח ואשר המבוטח ידע בעת הגשת הצעת הביטוח, כי הם עלולים לשמש עילת תביעה נגדו", ועל יסוד הוראת סעיף 1 להרחבות שבפוליסה, לפיה:

"מוסכם כי מקרה ביטוח ייחשב כי הגיע לידיעת המבוטח במוקם שבין המועדים הבאים:

(א) המועד בו התקבל אצל השירות המשפטי של המבוטח מכתב התראה מאת עו"ד מייצג או מאת ישות משפטית באמצעות מי מבעלי התפקידים הבאים: מנכ"ל, משנה למנכ"ל, סמנכ"ל, מנהל כספים ראשי או יועץ משפטי, בעל חשיפה לכאורה לפיצוי העולה על 100,000 ₪. מוסכם כי טעות בתום לב בכל הקשור באמור לעיל לא תגרע מזכות המבוטח לקבלת שיפוי ע"פ הפוליסה.

(ב) ...".

יש לדחות כמובן, את הטענה הראשונה, לענין מעשים שנעשו במתכוון, משנדחו טענות התובעים לענין זה, במלואן.

אשר לטענה האחרת – סבורני, כי היות שמדובר בסייג לתחולת הפוליסה, הרי מעבר לכך שנטל ההוכחה לענין קיום התנאים המסייגים את החבות, מוטל על המבטחת, הרי שיש לפרש את ההוראה באופן דווקני, כך שהחבות הביטוחית לא תחול, רק בהתקיים כל התנאים המצטברים, דהיינו, המכתב צריך להתקבל, על ידי אחד מנושאי התפקידים הרשמיים, כמפורט לעיל, וצריך להיות ברור מתוכו, כי המבוטחות נחשפו עם קבלתו, לתביעת פיצוי בסך של למעלה מ-100,000 ₪. בעניננו, כפי שאישר ב"כ חברת איילון, הרי שהיא לא הראתה, ולו מכתב אחד, המקיים את הדרישות המצטברות כאמור. לטענת ב"כ איילון, צריכות היו הועדה המקומית והעיריה, להבין, מתוך מכלול פניות התובעים ונציגיהם במהלך השנים, כי הן עלולות להיתבע, לשלם פיצוי העולה על 100,000 ₪, וכי בכך יש להחיל את הסייג לחבות. אין לקבל עמדה זו, אשר כוללת פרשנות מרחיבה להוראה המסייגת חבות ביטוחית לרעת המבוטח, כאשר לסברתי, כאמור לעיל, יש לפרש את ההוראה באופן דווקני, ובמקרה של ספק – לחובת המבטחת. נזכיר לענין זה, את הסיפא של ההוראה, לפיה, טעות בתום לב ביחס לתנאי הסעיף, לא תגרע מזכות המבוטח לשיפוי, כאשר ברור שהוראה זו חלה, בין היתר, על היקף החשיפה לתביעת פיצוי עתידית, ע"פ מכתב דרישה.

ב"כ חברת איילון, התייחס בסיכומיו ביחוד, למכתב עו"ד דורון קנת בשם התובעים, מיום 25.12.00, המופנה אל ב"כ הועדה המקומית, וכולל התייחסות ל"...נזקים כבדים...", הנגרמים לתובעת מס' 2. מעבר לקביעות דלעיל, היפות לסברתי, גם למכתב זה, הרי שהדרישה במכתב זה, הינה לקיים דיון בבקשה בישיבה הבאה של הועדה, ואכן התקיים דיון בענין בועדה, לאחר כשבועיים, ועל כן, ככל שניתן היה להבין מהמכתב, כי הוא כולל התראה לקראת תביעה משפטית, הרי שהאיום הגלום בו הוסר לכאורה, עם קיום הדיון. זאת, מעבר לכך, שהתקופה הרלוונטית במהלכה התקבל המכתב, לא נכללה בתקופה בגינה חויבה הועדה המקומית בתשלום פיצויים, כמפורט לעיל.

18. לפיכך, מתקבלת התביעה נגד הנתבעת מס' 1 – הועדה המקומית, והיא מחויבת בזה לשלם לתובעים פיצויים בסך 300,000 ₪ (כערכם היום).

התביעה נגד הנתבעת מס' 2, העיריה – נדחית.

היות שהנתבעות מס' 1 ו-2 נתבעו יחד ויוצגו יחד, ונוכח התוצאה האמורה, אין צו להוצאות, ביחסים שבין התובעים והנתבעות מס' 1 ו-2.

התביעה נגד הנתבעים מס' 5 ו-6 – נדחית.

בנסיבות, נוכח סכום התביעה נגד נתבעים אלה, כמפורט בתצהיר הגב' גוטנברג ובחוות דעת רו"ח גוזלן, ונוכח היקף ההתדיינות בפועל, ישלמו התובעים, יחד ולחוד, לנתבעים מס' 5 ו-6, שכ"ט עו"ד בסך 41,300 ₪ (35,000 ₪ בתוספת מע"מ), וכן הוצאות המשפט בסך 5,000 ₪.

ההודעה לצד שלישי נגד חברת איילון – מתקבלת במלואה, ועליה לשפות את הועדה המקומית, על כל סכום שתשלם לתובעים, בהתאם לפסק הדין. בנוסף, נוכח סכום התביעה והיקף ההתדיינות בפועל, כאשר אני סבור, שעל חברת הביטוח היה ליטול עליה את ניהול המשפט מטעם הנתבעות מס' 1 ו-2 מלכתחילה, תשלם חברת איילון לנתבעות מס' 1 ו-2 שכ"ט עו"ד בסך 94,400 ₪ (80,000 ₪ בתוספת מע"מ), וכן, את הוצאות המשפט בהן נשאה בפועל, כאשר לענין זה רשאית הועדה המקומית, להגיש בקשה לשומת הוצאות, תוך 30 ימים.

משרד עורכי דין עזורי - רובין

         נחל שורק 24 מודיעין | אבן גבירול 129 תל אביב

טל: 054-8108888

פקס:08-6389494

           משרד עורכי הדין עזורי-רובין

         נחל שורק 24 מודיעין | אבן 129 תל אביב

          טל: 086389494  נייד: 0548108888