בבית המשפט העליון

 

 

רע"א 8284/14

 

 

לפני:

כבוד השופט נ' סולברג

 

 

המבקשים:

1. שלמה קורקוס

 

2. יוסף קורקוס

 

 

 

נ ג ד

 

 

המשיב:

בנק איגוד לישראל בע"מ

 

 

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז-לוד בה"פ 35429-07-14 מיום 4.11.2014 שניתנה על-ידי השופט י' קינר

 

 

 

בשם המבקשים:

עו"ד  רובין

 

 

החלטה

 

 

1. בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז (כב' השופט י' קינר) בה"פ 35429-07-14 מיום 4.11.2014, בגדרה התקבלה בקשת המבקשים לעיון חוזר בהחלטה לעיכוב ביצוע הליכי מימוש משכון. כפי שיפורט להלן, המבקשים מלינים על התנאי הנוסף שהושת עליהם במסגרת החלטת בית המשפט המחוזי.

 

רקע

2. המבקשים הם אב ובנו. המבקש 1, אביו של המבקש 2, מחזיק בנכס מקרקעין בגוש 7261 חלקה 70, מגרש 113 במושב רינתיה (להלן: "הנכס"). ביום 15.4.1999 נפתח על שמו של המבקש 1 חשבון בנק בסניף קרית אריה של המשיב, בנק איגוד (להלן: "הבנק"). המבקש 2 פעל כמיופה כוח בחשבון הבנק. המבקשים ביקשו לקבל מימון לבניית ביתם, ולפיכך בחודש נובמבר 2000 חתם המבקש 1 על שטר משכון והמחאת זכויות חוזיות על דרך שעבוד בדרגה ראשונה לטובת הבנק על כל זכויותיו בנכס. הריבית המוסכמת על האשראי בחשבון היתה בגובה פריים + 1% (להלן: "הריבית המוסכמת"). בשנת 2002 הסתיימה בניית הנכס. על אף התכנון המקורי לפרעון האשראי בתום הבנייה בתשלום חד-פעמי, הוארך מועד פרעון האשראי בחשבון מפעם לפעם בהתאם להסכם בין הצדדים. עם הזמן, וכתוצאה מפעילות המבקשים בחשבון נוצרה בו יתרת חובה. בשנת 2007 פנה הבנק למבקשים לראשונה לפרעון החוב, אולם זה לא נפרע. נוכח האמור הועמד החוב לפרעון מיידי, והוא חויב בריבית פיגורים. בשנת 2008 פתח הבנק תיק הוצאה לפועל נגד המבקשים (תיק הוצל"פ 01-12510-585) לצורך מימוש המשכון. על אף קיומו של משא ומתן בין הצדדים לאורך התקופה, אשר כלל מדי פעם הקלות בשיעור הריבית בה חויבו המבקשים, לא הבשיל המו"מ לכדי הסכם פשרה. לפיכך מונתה ביום 6.3.2012 עו"ד אלונה בומגרטן (להלן: "כונסת הנכסים") ככונסת נכסים על מלוא זכויותיו של המבקש 1 בנכס, ופעלה למימושו.

 

3. במסגרת הליכי המימוש ערכה כונסת הנכסים התמחרות, ואף הגיעה להסכם מכר עם אחד המציעים. המבקשים לא טמנו ידם בצלחת ועשו ככל שביכולתם לשם מניעת מימוש הנכס. בין היתר הגישו בקשות רבות במסגרת תיק ההוצאה לפועל, לרבות בטענת "פרעתי" ובטענות לעניין שיעור החוב, דיירות מוגנת ועוד. בקשות אלו נדחו כולן. בנוסף לכך הגישו המבקשים תביעה כספית והצהרתית בבית משפט השלום בתל אביב-יפו נגד הבנק ומנהלת העסקים בסניף הבנק. באותה תביעה דרשו המבקשים את הקטנת היתרות בחשבון, פיצוי כספי, ועיכוב הליכי מימוש המשכון. כמו כן הגישו המבקשים תובענה על דרך של המרצת פתיחה בבית המשפט המחוזי מרכז, הוא התיק בו עסקינן. בגדר התובענה נתבקש סעד הצהרתי לפיו הפר הבנק את תנאי שטר המשכון וכי זה בטל, ולחלופין לקבוע כי הסכם המשכון הופר באופן יסודי, שכן טרם הגיע מועד מימושו. טענותיהם העיקריות של המבקשים בכל ההליכים הן כי סיכמו בעל-פה עם נציגי הבנק על דחיית מועד הפרעון עד למועד השלמת עסקאות אחרות בהם היו מעורבים, וכי הם חוייבו בריבית בשיעור גבוה מהריבית המוסכמת שלא כדין. הבנק דוחה את טענות המבקשים לגופן וטוען כי פעל בהתאם להוראות ההסכם. כמו כן העלה הבנק בתגובותיו מספר טענות מקדמיות לסילוק או עיכוב התביעה בשל הליך תלוי ועומד, השתק פלוגתא, התיישנות ועוד. במקביל להגשת התובענה הגישו המבקשים גם בקשה לעיכוב ביצוע הליכי המימוש בתיק ההוצאה לפועל (בקשה מס' 1) (להלן: "בקשת העיכוב הראשונה").

 

4. בהחלטה מיום 16.9.2014 דחה בית המשפט המחוזי את בקשת העיכוב הראשונה. בכל הנוגע לקיומה של עילת תביעה קבע בית המשפט כי קיימת בעייתיות בטיעוני המבקשים. אשר לטענותיהם בדבר מועד הפרעון נקבע כי אלו הן טענות בעל-פה נגד מסמכים בכתב, וכי ממילא כלל לא ברור כי ניתן להסיק מהראיות שהובאו על הסכמת הבנק לדחיית הפרעון. בהקשר זה קבע בית המשפט כי: "טענתם המרכזית של המבקשים היא טענה שעל פניה נשמעת בלתי סבירה ובלתי הגיונית, סיכוייה נראים קלושים, והיא קרובה יותר לטענת סרק מאשר לשאלה רצינית שיש לדון בה". קביעות דומות ניתנו באשר ליתר טענות המבקשים, ובפרט ביחס לטענה כי נגבתה מהמבקשים ריבית בניגוד למוסכם. אשר למאזן הנוחות נקבע כי המבקש 1 אינו מתגורר בנכס, והמבקש 2 מתגורר לדבריו ביחידה הבנויה בחצר הנכס, אך הבנק חולק על עובדה זו. אין חולק כי בנכס עצמו מתגוררת בת-זוגו לשעבר של המבקש 2 וילדיה, אולם היא מצויה בסכסוך עם המבקשים ומוכנה לשתף פעולה עם כונסת הנכסים בהליכי המימוש. בנסיבות אלו, קבע בית המשפט, כי הנזק שיווצר למבקשים, אם בכלל, הוא נזק כספי אשר הבנק יוכל לפצותם בגינו. מנגד הפנה בית המשפט גם לאינטרס הבנק במימוש מהיר של החוב, לשיעור החוב ההולך וטופח בשל ריביות ועלויות נוספות, ולאינטרסים של צדדים שלישיים במימוש מהיר, כגון המציעים בהתמחרות וכלל הלווים מהבנק. לאור כל זאת ציין בית המשפט כי: "במישור מאזן הנוחות לא ניתן לקבוע, אפוא, כי הוא נוטה לטובת המבקשים, אולי אף ההיפך מכך". לבסוף מתח בית המשפט ביקורת על דרך התנהלותם של המבקשים ועל נקיטתם באמצעים רבים לעיכוב המשכון, כאשר הם מודים בקיומו של חוב, ולאור ההלכה כי אין לעכב את מימושו כאשר המחלוקת בין הצדדים מתמצה בשיעור החוב בלבד. נוכח כל זאת נדחתה הבקשה.

 

5. בתכוף לאחר מתן ההחלטה הגישו המבקשים "בקשה בהולה לעיכוב ביצוע ההחלטה" (בקשה מס' 4), במסגרתה התבקש עיכוב ביצוע ארעי של הליכי המימוש עד להכרעה בבקשת רשות ערעור שתוגש על-ידם לבית משפט זה. בבקשתם הציעו המבקשים להפקיד סך של 1.2 מיליון ₪ (מתוך כלל החוב העומד, לטענת הבנק, על 2.8 מיליון ₪). ביום 23.9.2014 נעתר בית המשפט לבקשה האמורה, בציינו כי על אף שלא שינה מעמדתו בדבר קלישות טענותיהם של המבקשים, הרי שאם יופקד הסכום האמור, יהיה בכך כדי להטות את מאזן הנוחות לטובת המבקשים, שכן קרן החוב תפחת באופן משמעותי. סכום הכסף האמור הופקד (במספר תשלומים) על-ידי המבקשים. עם זאת, המבקשים לא הגישו לבית משפט זה בקשת רשות ערעור במועד, ובקשתם להארכת מועד נדחתה בהחלטה מיום 22.10.2014 (כב' הרשם ג' לובינסקי). לפיכך ההחלטה בבקשת העיכוב הראשונה הפכה חלוטה.

 

6. במקביל הגישו המבקשים ביום 21.10.2014 בקשה לעיון חוזר בבית המשפט המחוזי (בקשה מס' 5), וההחלטה שניתנה בה היא מושא הבקשה דנן. בבקשה זו נטען כי הפקדת 1.2 מיליון ₪ על-ידי המבקשים מהווה שינוי נסיבות מהותי, שכן שיעור החוב הנטען פחת בכך ל-1.6 מיליון ₪, ואילו ערכו של הבית עומד לטענתם על סך של 4.35 מיליון ₪. עוד נטען כי מכירת הבית תביא לפגיעה חמורה במבקשים, מחמת המכירה שתֵעשה בשווי נמוך בשל מימוש מהיר. מנגד טען הבנק כי מדובר בבקשת סרק נוספת, משוללת יסוד עובדתי ומשפטי, ולפיכך יש לדחותה על הסף. בתגובתו לבקשה סמך הבנק את ידיו על החלטת בית המשפט המחוזי בבקשת העיכוב הראשונה, וטען כי אין להקיש מעיכוב ביצוע ארעי שניתן, לעיכוב ביצוע משמעותי יותר, עד לסיום ההליך.

 

7. בית המשפט המחוזי נעתר לבקשה לעיון חוזר. בהחלטתו קבע כי התנאי שהוצב לצורך עיכוב הביצוע הארעי אינו תנאי שגרתי, וכי מדובר בפעם הראשונה שהמבקשים הכניסו ידם לכיסם וביצעו תשלום נכבד לבנק על חשבון החוב הרשום בספריו – תשלום המעמיד את הבנק והנושים האחרים בעמדה משופרת בהרבה, ומפחית משמעותית את הסיכון באי-מימוש הנכס. מנגד צוין כי השינוי במאזן הנוחות אינו חזות הכל, וכי עדיין סיכויי ההליך מצד המבקשים הם קלושים. בשים לב לכך שבסבירות גבוהה הסכום שיופקד לא יקבע כסכום החוב הסופי של המבקשים, וכן לצמיחתו של החוב במהלך הזמן בשל ריבית הפיגורים, ההוצאות ושכר הטרחה הכרוכים בהליכים השונים שנוקטת כונסת הנכסים, ומיסוי אפשרי, קבע בית המשפט המחוזי יש מקום להשית על המבקשים בנוסף להפקדה האמורה גם תשלום חודשי קבוע על חשבון החוב. לאור האמור נקבע כי הליכי ההוצאה לפועל יעוכבו עד למתן פסק דין בתובענה, וזאת בתנאי שהמבקשים יפקידו מדי חודש בחודשו סך של 12,000 ₪ בקופת בית המשפט, בנוסף לסכום של 1.2 מיליון ₪ שהופקד זה מכבר.

 

עיקר טענות המבקשים

8. מכאן בקשת רשות הערעור, בגדרה יוצאים המבקשים חוצץ נגד חובת ההפקדה החודשית שהושתה עליהם על-ידי בית המשפט המחוזי. לטענת המבקשים, סיכויי תביעתם להתקבל גבוהים, והם חוזרים לעניין זה על טענותיהם שפורטו בכתב התביעה ובבקשת העיכוב הראשונה. אשר לתנאי שקבע בית המשפט בדבר ההפקדה החודשית, נטען כי הסכום שנקבע הוא בלתי סביר, הן מבחינה אובייקטיבית, הן בהתחשב בעניינם המיוחד של המבקשים. כך למשל נטען כי סכום זה הוא פי 2.5 מסכום ההחזר הנהוג במשכנתא בסך של 1.2 מיליון ₪, ופי 3 מסכום השכר המינימאלי הקבוע. בקביעת סכום ההחזר התעלם בית המשפט המחוזי, לטענת המבקשים, מהשינוי המהותי במאזן הנוחות לאחר הפקדת הסכום הראשוני, ומשיעורי הריבית הנמוכים במשק, המפחיתים את הסיכוי להגדלת החוב. אשר למצבם הכלכלי של המבקשים נטען כי המבקש 1 עובד כשכיר ומשתכר סכום של 10,000 ₪ בלבד, ואילו המבקש 2 מתקיים מקצבת ביטוח לאומי בלבד בשל נכותו. המבקשים מפנים לכך שעשו מאמצים רבים לשם הפקדת הסכום הראשוני, לרבות הלוואה שלקחו מגורם שלישי, באופן אשר יעמיד בפניהם סכום החזר חודשי של 15,000 ₪, ככל שתעמוד החלטת בית המשפט המחוזי על כנה. סכום זה הוא בלתי סביר לחלוטין, אין ביכולת המבקשים לעמוד בו, ומשמעותו המעשית היא אפוא המשך הליכי מימוש הנכס ופגיעה קשה במבקשים. במקביל לבקשת רשות הערעור, הגישו המבקשים גם בקשה נוספת לעיכוב ביצוע החלטת בית המשפט המחוזי.

 

דיון והכרעה

9. לאחר שקראתי את הבקשה על נספחיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות, וזאת מבלי צורך לבקש את תגובת הבנק.

 

10. כידוע, סעד של עיכוב ביצוע נמנה על "משפחת" הסעדים הזמניים, אשר בהם אין ערכאת הערעור נוטה להתערב (רע"א 8317/06 טהוליאן נ' ג.מ.ח.ל חברה לבניה 1992 בע"מ, פסקה 11 (21.1.2007);רע"א 10373/02 אבראהים נ' יובל אלון חברה לבניין בע"מ, פסקה 3 (19.3.2003); רע"א 732/13 נעים מזאוי נ' סוהיל נעים מזאוי, פסקה 7 (5.5.2013)). התערבות זו תעשה במקרים חריגים בלבד. המקרה שלפנינו איננו אחד מהם (רע"א 3285/13 ד.כ חנויות להשכרה בהרצליה הצעירה בע"מ נ' חברת אברהם כהן ושות' חברה קבלנית בע"מ, פסקה 14 וההפניות שם (3.7.2013); רע"א 8526/09 בניני בנק בע"מ נ' דרור הדרום חברה לפיתוח בע"מ, פסקה 23 (18.3.2010); רע"א 7039/09 דוד ישי דודאי נ' Parker Holdings Ltd., פסקה 13 (10.12.2009); רע"א 5290/08 הורוביץ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, פסקה 5 (1.7.2008); רע"א 1998/07 בדארנה נ' בדארנה, פסקה 7 (11.6.2007)). גם לגוף העניין, סבורני כי לא נפלה שגגה תחת ידי בית המשפט המחוזי.

 

11. כידוע, בבוא בית המשפט להחליט על סעד זמני, עליו להתחשב הן בסיכויי ההליך, הן במאזן הנוחות. שיקולים אלו מקיימים ביניהם יחסי גומלין – "מקבילית כוחות", כאשר חוזקו של אחד משפיע על האחר. שיקול רלבנטי נוסף הוא שיקול שביושר ובצדק (רע"א 5841/13 אקסלרוד נ' בנק מזרחי, פסקה 24 וההפניות שם (20.9.2011)). אשר לסיכויי ההליך, אינני רואה מקום להתערב בהכרעת בית המשפט המחוזי. יש לזכור, כי בקשת העיכוב הראשונה נדחתה על-ידי בית המשפט, תוך קביעות נוקבות ביותר לגבי חוזקן של טענות המבקשים, וזאת לאחר ניתוח הטענות ובחינת התשתית העובדתית המלאה שעמדה לפניו. החלטה זו הפכה חלוטה, לאחר שהמבקשים לא הגישו עליה בקשת רשות ערעור במועד.

 

12. גם באשר למאזן הנוחות דומה שהכף אינה נוטה לטובת המבקשים. בית המשפט המחוזי נעתר אמנם לבקשה לעיון חוזר, תוך שהוא מקבל את העמדה כי הפקדת סכום משמעותי בסך של 1.2 מיליון ₪ מהווה שינוי נסיבות המשנה את מאזן הנוחות במידת-מה. עם זאת, בניגוד לטענת המבקשים, אינני סבור כי לעניין מאזן הנוחות ניתן לגזור גזרה שווה מהחלטת בית המשפט על עיכוב ביצוע ארעי לזמן קצר עד להכרעה בבקשת רשות ערעור, להחלטה על עיכוב ביצוע לכל תקופת ההליך, שסופו מי ישורנו. בית המשפט המחוזי איזן נכונה בין האינטרסים השונים, כאשר התחשב בהתמשכותו הצפויה של ההליך (בין היתר לאור ההליכים הנוספים שנקטו בהם המבקשים), בהצטברות הריביות ובהוצאות הנוספות הכרוכות בהליך המימוש, בהשלכות המיסוי, ובירידתו האפשרית של ערך הנכס בהתמחרויות נוספות שיבוצעו. לאור כל זאת, ובהתחשב בכך שהתממשות הסיכון הכספי האמור היא קרובה לוודאית בהתחשב בסיכוייה הקלושים של תובענת המבקשים, אין ספק בצדקת קביעתו של בית המשפט לפיה יש מקום להפקדה חודשית נוספת, אשר תשמור על זכויותיו של הבנק והנושים הנוספים לאור עיכוב ביצוע הליכי המימוש.

 

13. אשר לסכום שנקבע על-ידי בית המשפט המחוזי, גם אם יתכן והועמד על הצד הגבוה, איני סבור כי הוא מופרז, בוודאי שלא במידה המצדיקה את התערבות ערכאת הערעור. הנתונים שהראו המבקשים אינם רלוונטיים, שכן ההחזר החודשי מתייחס לחוב שלא הוחזר, העומד לכל הפחות על סך של 1.6 מיליון ₪, אשר שיעורו כאמור גם צפוי לצמוח במהלך הזמן.

 

14. המבקשים טענו טענות שונות בדבר מצבם הכלכלי, ואולם טענות אלו נטענו בעלמא ולא נתמכו בראיות מתבקשות, הכוללות את תיאור מקורות הכנסתם, נכסים שברשותם, הוצאות חודשיות (לרבות החזר הלוואות) וכיוצא באלה. יתרה מכך, עצם חוסר יכולתם של המבקשים לעמוד בסכום חודשי זה, כפי המתואר על-ידם, מחזק את עמדת בית המשפט המחוזי בדבר הצורך בערובה כלשהי אשר תמנע את שחיקת ערך הנכס כבטוחה – מאחר וככל הנראה מדובר בבטוחה היחידה העומדת לבנק להחזר החוב. בענייננו אף אין מקום להתחשבות רבה בעובדה שמדובר בנכס מגורים, וזאת לאור העובדה כי המבקש 1 כלל אינו מתגורר בבית, ודיירת הבית מוכנה לשתף פעולה עם הבנק וכונסת הנכסים. לאור זאת, צדק בית המשפט המחוזי בקובעו כי אין מדובר בפגיעה אנושה אלא לכל היותר בפגיעה כספית, בגינה יוכל הבנק לפצות את המבקשים, אם יסתבר בדיעבד שכך צריך לעשות.

 

15. לאור האמור, הבקשה נדחית. משנדחתה הבקשה, נתייתר הצורך לדון בבקשת עיכוב הביצוע, והיא נמחקת בזאת. משום שלא נתבקשה תגובת הבנק, ובהתחשב במצבם של המבקשים, לא ראיתי לעשות צו להוצאות.

 

 

ניתנה היום, ‏ז' בטבת התשע"ה (‏29.12.2014).