ב

בית המשפט המחוזי בבאר שבע

 

 

רת"ק 7173-08-16 אוסטרובסקי נ' רשת חנויות רמי לוי שיווק השיקמה 2006 בע"מ

 

                                                                  

  

בפני

כבוד השופטת  יעל רז-לוי

 

 

המבקש

 

לאוניד אוסטרובסקי

 

נגד

 

 

המשיבה

 

רשת חנויות רמי לוי שיווק השיקמה 2006 בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד רן אפרתי ואח'

 

 

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט לתביעות קטנות בבאר שבע מיום 24.7.2016 (ת"ק 9737-04-16) מפי כב' השופט צבי פורר

 

חקיקה שאוזכרה:

חוק הגנת הצרכן, תשמ"א-1981: סע'  17ב, 31, 31א(ב), 31א(ה)

חוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984: סע'  64

תקנות הגנת הצרכן (כללים שונים לפרסום מחירי נכסים ושירותים), תשנ"א-1991

חוק הממשלה, תשס"א-2001

 

מיני-רציו:

* מקום בו המשיבה מציגה סימון מחירים מטעה לפיו הקונה סובר כי מוצר זול יותר בעשרה שקלים ובפועל נגבים ממנו עשרה שקלים יותר, אין המדובר בהפרה של מה בכך. על גובה הפיצוי שנפסק להרתיע מפני הפרות דומות ולעודד את הצרכנים להגיש תביעות מסוג זה.

* הגנת הצרכן – הטעיה – קיומה

* הגנת הצרכן – הטעיה – סעדים

.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט לתביעות קטנות, אשר קיבל את תביעת המשיב בגין כך שהמשיבה גבתה עבור שני מוצרים מחיר גבוה יותר מזה שהוצג על המדף, אך חייב את  המשיבה בפיצוי כולל של 1,000 ₪.

.

בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור ופסק:

אכן אין לצפות מהצרכן להשוות בין הברקוד המצוין על גבי אריזת המוצר לבין הברקוד בשילוט המחיר, שכן בכך מסוכלת מטרת החוק והיא מניעת הטעיית צרכנים על ידי הצגת המחיר בסמוך למוצר. לפיכך אין להתערב בקביעות בימ"ש לעניין הפרת חוק הגנת הצרכן. הפיצוי שנפסק למבקש אין בו להלום את רוח החוק, להרתיע מפני הפרות דומות או לעודד את הצרכנים להגיש תביעות מסוג זה על ידי הפיכתן לכדאיות עבורם. בקביעת גובה הפיצויים לדוגמא אין מקום להתחשב במימד הנזק שנגרם לצרכן. מקום בו המשיבה מציגה סימון מחירים מטעה לפיו הקונה סובר כי מוצר זול יותר בעשרה שקלים ובפועל נגבים ממנו עשרה שקלים יותר, אין המדובר בהפרה של מה בכך ואף הנזק שנגרם כתוצאה מהפרה כזו אינו פעוט. לאור מכלול השיקולים, בהתחשב באינטרס לעודד צרכנים להגשת תביעות מסוג זה לטובת הכלל, יועמד הפיצוי על סך כולל של כ 2,000 ₪ וכן 1,500 ₪ הוצאות משפט.

 

פסק-דין

 

  1. המבקש הגיש תביעה כנגד המשיבה בבית המשפט לתביעות קטנות. בתביעתו טען כי המשיבה לא פרסמה על גבי המדף באחד ממרכוליה את המחיר הנכון עבור המוצר (פרסמה מחיר נמוך וגבתה בפועל מחיר גבוה יותר), זאת ביחס לשני מוצרים: אטריות ביצים לגביהן פורסם מחיר של 5 ₪ כאשר בפועל גבו מן המבקש בקופה סך של  7.10 ₪ (המבקש רכש 3 מוצרים מסוג זה); וביחס טבליות למדיח של "פיירי" לגביהן פורסם מחיר של 39.90 ₪, כאשר בפועל חויב המבקש בגינם בסך של 49.90 ₪. מכאן טען המבקש, כי מעשיה של המשיבה כאמור מפרים את הוראות סעיף 17ב לחוק הגנת הצרכן התשמ"א – 1981 (להלן: "חוק הגנת הצרכן").

  2. המשיבה טענה מנגד, כי מדובר בתובע סידרתי המגיש תביעות סרק ותביעות קנטרניות. המשיבה הכחישה את טענותיו של המבקש וטענה כי על כל מוצריה מודבקים תגי מחיר כאשר בשילוט מצוין גם מספר הברקוד ועל הצרכן להשוות בין הברקוד למוצר. לטענתה, מדובר במבקש אשר תובע אותה שוב ושוב כאשר תביעתו מבוססת על רמייה והטעייה, תוך שהוא עושה שימוש לרעה בהליכי משפט. עוד נטען, כי המבקש רכש עוד קודם לאותה הקניה את האטריות האמורות, ועל כן ידע מה מחירן.

  3. בית המשפט קמא קבע, כי המבקש הוכיח את טענתו שכן קיים פער בין המחיר שצוין על המדף לבין המחיר שנגבה ממנו. בית המשפט דחה את טענות המשיבה, כי על הצרכן לבדוק את המחיר אל מול הברקוד המצוין על המוצר וקבע כי חובה על המשיבה שהפרסום על המדף יהיה תואם למחיר החיוב בקופה. בית המשפט אף ציין לחיוב את עיקשותו של המבקש העומד על זכויות הצרכנים. עם זאת בהתחשב בנזק שאינו גבוה ובחומרת ההפרה אשר היקפה העומד על 16.3 ₪, נקבע כי המשיבה תשלם למבקש סך כולל של  1,000 ₪ בגין ההפרות ובגין הוצאות.

  4. מכאן בקשת רשות ערעור שבפני בה יוצא המבקש חוצץ כנגד גובה הפיצוי וגובה ההוצאות אשר נקבעו על ידי בית המשפט. לטענת המבקש הפיצוי אשר נקבע על ידי בית המשפט קמא חוטא למטרות חוק הגנת הצרכן אשר מטרתו, בין היתר, לעודד  צרכנים להגשת תביעות בגין הפרה מסוג זה. המבקש  הדגיש, כי הסכום שקבע בית המשפט של 1,000 ₪ הכולל גם את הפיצוי בגין ההפרות וגם את הוצאות המבקש, הינו נמוך מאוד ואינו מכסה אף את הוצאותיו. מעבר לכך טוען המבקש, כי הסכום שנפסק אינו תואם את פסיקת בתי המשפט בנוגע להפרות מסוג זה ואת העובדה, כי אין המדובר בהפרה ראשונה של המשיבה, החוזרת ומפרה את הוראות החוק. המבקש ציין עוד, כי הוא בעצמו תבע את המשיבה בגין הפרה דומה כאשרבקשת רשות ערעור שהוגשה התקבלה והושת על המשיבה פיצוי גבוה יותר בסך של 3,000 ₪ והוצאות משפט בסך 1,000₪ (רת"ק 51960-02-15) [פורסם בנבו].

  5. בתגובתה ציינה המשיבה, כי מקרה זה אינו מצדיק מתן רשות ערעור; כי שגה בית המשפט קמא שקיבל את תביעתו של המבקש, בעוד שמן התמונות שצירף המבקש בעצמו עולה כי במקום היו שלטים מתאימים ביחס למחיר, וכי והמשיבה עמדה בהוראות החוק והתקנות. עוד ציינה המשיבה כי לדעתה המבקש הגיש יותר מ- 5 תביעות קטנות ולכן היה על בית המשפט להעביר את התביעה לסדר דין מהיר; כי במקרה זה קיימה המשיבה את הוראות התקנות לפיהן יש להציב את המחיר בסמוך למוצר שכן על המוצרים הודבקו מחיריהם; כי אין ספק שבסמוך למוצרים היו קיימים מספיק שלטים כנדרש בתקנות; וכי בסמכותו של בית המשפט קמא לקבוע את היקף הפיצוי וכך עשה. על כן לא נפל פגם בפסק דינו של בית המשפט קמא המצדיק התערבות, ומכאן עתרה לדחיית הבקשה תוך השתת הוצאות על המבקש.

  6. בתשובת המבקש צוין, כי המבקש פנה אל נציג המשיבה והראה לה את הפער בין החיוב בפועל לבין השילוט ובכך קיים את דרישת הפניה בכתב; וכי המבקש לא הגיש יותר מ- 5 תביעות קטנות השנה ועל כן לא חרג מן המכסה בחוק.

דיון והכרעה

  1. כבר נפסק לא אחת, כי פסק דין הניתן על ידי בית המשפט לתביעות קטנות הינו בעל משקל משמעותי. על כן קבע המחוקק, כי ערעור על פסק דינו של בית המשפט לתביעות קטנות יהיה ברשות ויינתן אך במשורה (סעיף 64 לחוק בתי המשפט), וזאת נוכח חשיבותו של עקרון סופיות הדיון בערכאה זו ומתוך מטרה שהדיון בו יסתיים ביעילות ובזריזות על מנת להקל על הצרכן הבוחר בהליך זה [רע"א 2095/15 אולמי נפטון בת ים בע"מ נ' אילנה משיח (פורסם בנבו,20.05.2015); וראה גם רע"א 1868/16 ישי רז נ' עופר האפרתי (פורסם בנבו, 19.6.2016)].

  2. עם זאת ולאחר שבחנתי את טענותיו של המבקש אל מול תגובת המשיבה ומכלול טיעוניה,  באתי לכלל מסקנה כי מקרה זה מצדיק חריגה מן הכלל האמור, וכי יש מקום לקבל את בקשת רשות הערעור ולדון בה כערעור ולקבל את הערעור, וזאת טעמים שיפורטו להלן.

הפרת חוק הגנת הצרכן

  1. פסק דינו של בית המשפט קמא מסתמך על ממצאים עובדתיים אותם קבע ולפיהם הוכח חד משמעית מן הצילומים שצירף המבקש כי: "צודק התובע בנתונים העובדתיים וכי למעשה קיים פער בין המחיר שפורסם על גבי המדף לבין המחיר שנגבה ממנו בפועל" (עמ' 3 לפסק הדין). ומכאן קבע  בית המשפט כי המשיבה הפרה את הוראות סעיף 17ב לחוק הגנת הצרכן תשמ"א- 1981 (להלן: "חוק הגנת הצרכן").

  2. בבקשתו יוצא המבקש חוצץ אך ביחס לגובה הפיצוי שנקבע על ידי בית המשפט בגין ההפרה שבוצעה ע"י המשיבה, זאת בהתאם לסעיף 31א(ה) לחוק הגנת הצרכן.

  3. ראשית יוער, כי אין בידי לקבל את טענות המשיבה לפיהן שגה בית המשפט בקביעתו שסימון המחירים נעשה בניגוד לחוק הגנת הצרכן. המשיבה לא הגישה בקשת רשות ערעור ועל כן אין כל מקום להתערב בקביעות בית המשפט קמא לחובתה, בהעדר ערעור מטעמה. שנית, גם לגופם של דברים אין בטענות אלו ממש. שכן, הן לפי חוק הגנת הצרכן והן על פי התקנות אשר הותקנו מכוח חוק זה - תקנות הגנת הצרכן (כללים שונים לפרסום מחירי נכסים ושירותים), תשנ"א-1991 (להלן: "התקנות"), ברי כי סימון מחירי המוצרים יעשה בסמוך למוצר ובמקום הגלוי לעין, זאת כדי שיהיה ברור ומובן לצרכן מה מחיר המוצר אותו בחר לרכוש.

  4. במקרה זה קביעות בית המשפט נסמכו על התמונות שצירף המבקש, מהן עולה בבירור, כי קיים פער בין המחיר בשילוט למחיר בפועל, וכי מן השילוט כפי שהוצג, יכול כל צרכן להבין שזהו המחיר שיגבה בעד המוצר (ללא שיש לחייבו לקרוא את הבר קוד). ויודגש, המשיבה לא הציגה כל נימוק מספק להתערבות בקביעה זו. מעבר לכך עיון בתמונות אשר צירף המבקש לכתב התביעה בבית המשפט קמא מלמד בבירור, כי בשילוט אשר הושם תחת המוצרים אותם רכש המבקש, צוין מחיר נמוך מן המחיר אשר נגבה ממנו בפועל.

  5. יתרה מכך, כפי שציין בית המשפט קמא, אין לצפות מן הצרכן להשוות בין הברקוד המצוין על גבי אריזת המוצר לבין הברקוד בשילוט המחיר, שכן בכך מסוכלת מטרת החוק והיא  מניעת הטעיית צרכנים על ידי הצגת המחיר בסמוך למוצר. 

  6. נוכח כל המקובץ לא הונח כל בסיס להתערב בקביעותיו של בית המשפט קמא, בכל הנוגע לכך שהמשיבה הפרה את הוראות חוק הגנת הצרכן, מה גם שידוע כי בית המשפט של הערעור לא יטה להתערב בממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית [ראו: רע"א 2366/13 דוד פור חביבולה נ' המוסד לביטוח לאומי [פורסם בנבו] (14.07.2013)].

גובה הפיצוי

  1. כאמור, בקשת רשות הערעור נוגעת לגובה הפיצוי שנקבע על ידי בית המשפט קמא, זאת לאחר שקבע כי המשיבה הפרה את הוראות חוק הגנת הצרכן.

  2. בסעיף 31א(ה) לחוק הגנת הצרכן נקבעו הפרמטרים בהם יתחשב בית המשפט בבואו לקבוע את גובה הפיצוי.

ׁ(ה)"בבואו לקבוע את גובה הפיצויים לדוגמה, יתחשב בית המשפט, בין השאר, בשיקולים המפורטים להלן, ולא יתחשב בגובה הנזק שנגרם לצרכן כתוצאה מביצוע ההפרה:

(1)    אכיפת החוק והרתעה מפני הפרתו;

(2)    עידוד הצרכן למימוש זכויותיו;

(3)    חומרת ההפרה, היקפה הכספי ונסיבותיה;

(4)    שווייה הכספי של העסקה שבקשר אליה בוצעה ההפרה;

(5)    ההיקף הכספי של עסקי העוסק;( ההדגשה שלי – י.ר.ל.)

  1. מטרת המחוקק בחקיקת התיקון לחוק היא :"לעודד אכיפה ״פרטית״, בידי צרכנים, של הוראות חוק הגנת הצרכן, התשמ״א- 1981 (להלן - החוק), באמצעות הענקת זכות לצרכנים לתבוע בבית משפט פיצוי לדוגמה, מעוסקים אשר הפרו את הוראות החוק המנויות בהצעת החוק...נקודת המוצא בבסיס החקיקה הצרכנית היא כי קיים חוסר איזון בעמדות הכוח של הצדדים כאשר מצב הצרכן חלש יותר לעומת העוסק.... כדי לשפר את הכדאיות הכלכלית של הצרכן לעמוד על זכויותיו בבית המשפט וכדי להרתיע עוסקים מניצול חולשתו של הצרכן ומהפרת הוראות החוק, מבקשת ההצעה להעניק לצרכן זכות לתבוע פיצויים לדוגמה" [הצעות חוק הממשלה - 272, כ״ז בכסלו התשס״ז, 18.12.2006].

  2. בחינת השיקולים המנויים בסעיף 31א(ה) לחוק הגנת הצרכן וכן את רוח התיקון כעולה מהצעת החוק, אשר לאורן על בית המשפט להכריע מהו גובה הפיצוי הראוי במקרה שבפניו, מובילה למסקנה, כי היה מקום שבית המשפט יקבע פיצוי גבוה יותר מכפי שנפסק על ידו ( 1,000 ₪ ביחס למכלול ההפרות וכן הוצאות משפט). שכן מטרת החוק הינה בין היתר לעודד את הצרכנים להגיש תביעות מסוג זה על ידי הפיכתן לכדאיות עבורם. בענייננו בית המשפט קמא ציין לשבח את פועלו של המבקש אשר רבים יוצאים נשכרים מהגשת תביעות מסוג זה אשר גורמות לעוסקים לדייק ביישום החוק, אך בפועל לא נתן לכך את המשקל המתחייב בבואו לפסוק את הפיצוי הראוי, במכלול נסיבות העניין.

  3. מקרא כתב התביעה על נספחיו מלמד, כי לשם הוכחת תביעתו הוציא המבקש הוצאות שונות (כגון צילום הדפסה, תיעוד וכיו"ב) וכן תשלום אגרת בית המשפט  ועל כן טענתו כי פסיקת בית המשפט אף לא מכסה את הוצאותיו, יש בה טעם.

  4. מעבר לכך, שגה בית המשפט אשר התייחס למימד הנזק שנגרם לצרכן בציינו כי "בנסיבות העניין הגם שצודק התובע בטענותיו נגד הנתבעת, הרי שמדובר בנזק יחסית נמוך, אך יש מקום להטיל גם פיצוי ראוי ההולם את נסיבות העניין" (ההדגשות אינן במקור-י.ר.ל). בסעיף 31 לחוק הגנת הצרכן מצוין בבירור, כי בית המשפט "לא יתחשב בגובה הנזק שנגרם לצרכן" בקביעת גובה הפיצויים לדוגמא.

  5. זאת ועוד, בית המשפט חזר וציין מספר פעמים את שיעור הנזק הנמוך שנגרם בפועל למבקש, דבר שלטעמי משקלו פחות. שכן מקום בו המשיבה מציגה סימון מחירים מטעה לפיו הקונה סובר כי מוצר זול יותר בעשרה שקלים ובפועל נגבים ממנו עשרה שקלים יותר, אין המדובר בהפרה של מה בכך ואף הנזק שנגרם כתוצאה מהפרה כזו אינו פעוט. מטבע הדברים המבקש אינו היחידי שקנה את אותן טבליות למדיח תוך שנגבה ממנו סכום הגבוה בעשרה שקלים מן המחיר שהוצג בסימון, ואין לשלול כי כך קרה לקונים רבים אחרים שקנו אצל המשיבה את המוצר האמור. כאשר מדובר במשיבה אשר מרכוליה פרוסים בכל הארץ ואנשים רבים עורכים אצל המשיבה את קניותיהם מידי יום, עליה להקפיד קלה כחמורה על סימון מחירי המוצרים ולהימנע מלהטעות חלילה צרכנים.

  6.  נוכח האמור, גם אם בפועל רק המבקש הוא שתבע את נזקו, הרי המשיבה יצאה לכאורה מרווחת מאותה הפרה לא בסכום של 10 ₪ אלא בסכומים גבוהים יותר. דבר זה בדיוק הוא שעמד בבסיס החקיקה המקנה זכות  של פיצוי ללא הוכחת נזק, וזאת על מנת שהדבר לא יהא כדאי למפר וירתיע מהפרות מסוג זה.

  7. בהינתן האמור, פסיקת פיצוי כמו זה שפסק בית המשפט קמא, אין בה כדי להלום את רוח החוק או להרתיע מפני הפרות דומות ועל כן יש מקום להתערב בה.

  8. עם זאת יש מקום ליתן משקל לכך שנראה כי אין המדובר בהפרה מכוונת מצידה של המשיבה. 

  9. אשר על כן, לאחר בחינת מכלול השיקולים, כאשר לנגד עיני עומד השיקול המנחה לפיו יש לעודד צרכנים להגשת תביעות מסוג זה לטובת הכלל, בקשת רשות הערעור מתקבלת כך שעל המשיבה לשלם למבקש פיצוי בסך של 500 ₪ בגין כל הפרה, דהיינו סך כולל של כ 2,000 ₪ וכן סך של  1,500 ₪ הוצאות משפט בהליך בבית משפט קמא ובבית משפט זה .

  10. 5129371טרם נעילה יוער,  כי מעיון בתיק בית המשפט קמא לרבות כתב ההגנה ופרוטוקול הדיון עולה, כי המשיבה מעלה טענות חדשות בבקשת רשות הערעור מבלי שהתקבלה רשות לכך מבית המשפט, וכאשר ניתן היה להעלות טענות אלו בפני הערכאה קמא. טענות אלו אין להידרש להן שכן ערכאת הערעור לא נועדה לעריכת מקצה שיפורים(כך למשל הטענה כי היה על המבקש לפנות תחילה אליה בכתב בטרם הגשת התביעה לפיצויים לדוגמא בהתאם לסעיף 31א(ב) לחוק).

  11. 54678313אשר על כן, בקשת רשות הערעור מתקבלת כאמור לעיל.

העירבון על פירותיו יושב למבקש.

 

ניתנה היום, כ"א כסלו תשע"ז, 21 דצמבר 2016, בהעדר הצדדים.      

                                                                               

 

 

יעל רז לוי 54678313

נוסח מסמך זה כפוף לשינויי ניסוח ועריכה

 

בעניין עריכה ושינויים במסמכי פסיקה, חקיקה ועוד באתר נבו – הקש כאן

ולוני").

  1. בעלי המניות של הנתבעת הם שתי חברות: רמי לוי שיווק ושקמה בע"מ וחב' קרן בכספי בניה והשקעות ואחזקות בע"מ, 50% כל אחת (פרו' עמ' 19 ש' 29). לגבי השימוש במקרקעין וגביית דמי השכירות, העיד מנהל הנתבעת - אבי מורדוך (להלן: "מורדוך") כי הגיע להסכמה עם השותפה – רמי לוי בע"מ מי יגבה שכירות ממי, באופן שחב' רמי לוי לא תחתום על חוזה שכירות ולא תגבה דמי שכירות מעסק שאינו שומר שבת. זו הסיבה מדוע החוזה שכירות של עמותת קרן שוסטרמן נחתם מול רמי לוי שיווק ושקמה בע"מ, באישור חב' הרכבת במושבה בע"מ – הנתבעת. (ת/1, פסקה  ראשונה). מורדוך באמצעות חב' קרן בכספי בע"מ חתם על הסכמי שכירות עם "בר אייזן" ו"קולוני" (פרו' עמ' 20 ש' 6-7). מורדוך ניהל את החברה המשותפת – רכבת במושבה במהלך כל התקופה (שם ש' 9).

  2. ייאמר כבר עתה כי החלוקה הפנימית בין בעלי המניות של הנתבעת אינה מעניינה של התובעת, ולכן המסמכים הבודדים שהוצגו – חוזה השכירות עם קרן שוסטרמן ואשר נחתמו עם חב' רמי לוי, בהרשאת הנתבעת, יכולים ללמד על מערכת היחסים של הנתבעת עם שני השוכרים האחרים, שחייבים לכאורה דמי ניהול ואשר החוזים שנחתמו עמם לא הוצגו.

  3. אין מחלוקת שהתובעת סיפקה שירותי ניקיון ואחזקה לשוכרים במתחם השייך לנתבעת מחודש אוקטובר 2008 ועד מועד ששנוי במחלוקת (לטענת התובעת עד נובמבר 2013). ולכן, ככל שנתנה שירות, היא זכאית לתשלום. המחלוקת נוגעת לשאלה מי צריך לשלם עבור שירותיה וכמה.

  4. בין התובעת לנתבעת או בין התובעת לשוכרי היחידות לא נחתם הסכם בכתב. טענת התובעת בתמצית היא ששירותיה נשכרו על ידי הנתבעת, בחודש אוקטובר 2008, היא ביצעה עבודתה וקיבלה תמורה ישירות מהשוכרים, וכשהיחידות היו ריקות – מידי הנתבעת. החל משנת 2010 ואילך, חלק מהשוכרים התחלפו ולא שילמו דמי ניהול, בנוסף, באוקטובר 2010 ביצעה החלפת קו חשמל בשדרה המרכזית של המתחם ולא קיבלה החזר מלא בגין הוצאה זו.

  5. טענות הנתבעת בתמצית הן שאין כל יריבות בינה לבין התובעת ואם מגיע לתובעת דמי ניהול, עליה לגבות זאת מהשוכרים ולא ממנה. בנוסף טענה להעדר כל ראיה לענין גובה דמי הניהול המגיע לתובעת מכל שוכר, ולגבי עבודת חשמל, צנרת ועמודים, שנטען כי בוצעו בשנת 2010 וחלק יחסי של שתי יחידות לא שולם (6,844 ₪ X 2), אין כל ראיה לעצם ביצוע העבודות ולאישורן על ידי הנתבעת.

 

 

הראיות

  1. התובעת העידה את מנהלה מויאל דורון וכן שני שוכרים: אפרתי שניהל בזמנו את בר אייזן וגב' רובינסון מטעם "קרן שוסטרמן". עוד הציגה התובעת כרטסת הנה"ח (נספח 1 לתצהירה) ומסמכים הקשורים למחלוקת בינה לבין שוסטרמן, עת זו ביטלה שיק על סך 7,546 ₪ בגין דמי ניהול עבור שלושה חודשים, שנתנה לתובעת. (תצהירה במסגרת התנגדותה להוצל"פ והסכמי שכירות (ת/1 ות/2).

  2. מטעם הנתבעת העיד מנהלה אבי מורדוך, לתצהירו לא צורפה כל ראיה לסתור דברי מנהל התובעת ומסמכיה, מהטעם שמסר בא כוחה והוא שנטל הראיה והשכנוע על התובעת וזה לא הורם על ידה. יחד עם זאת, מורדוך העיד ארוכות בנוגע להתנהלותו מול השוכרים, בכל הנוגע לתשלום דמי ניהול לחברה חיצונית כדוגמת התובעת, או לתשלום נוסף לחברה שלו, אם היא נשאה בתשלום לפועל או לקבלן.

 

דיון והכרעה

האם נכרת חוזה לשירותי ניהול ועם מי

  1. מויאל טוען כי החוזה נכרת בע"פ עם הנתבעת, מורדוך הביא אותו למתחם והציג אותו בפני השוכרים בפגישה שהתקיימה בחודש אוקטובר 2008. על הפגישה העיד לא רק התובע, אלא גם אפרתי. באותה עת קרן שוסטרמן לא היתה שוכרת, אלא החל מ2010. אקדים ואומר כי לדברי אפרתי וגב' רובינסון נתתי משקל רב, באשר אין הם בעלי ענין בתובענה, בניגוד למנהלי שתי החברות, הגב' רובינסון אף הוזמנה בעל כורחה באשר סירבה למסור תצהיר עדות ראשית. חוסר שביעות רצונם של שוכרים אלו מהשירות שקיבלו מהתובעת, על אף ששילמו לה, הוסיף נופך של אמינות לדבריהם ואני האמנתי לדבריהם.

עדות אפרתי

  1. אפרתי הצהיר כי בהתאם להסכם השכירות שנערך עמו התחייב כמו יתר השוכרים במתחם לשלם דמי ניהול בנוסף לדמי השכירות. (ס' 3 לתצהירו). בסעיף 4 לתצהירו ובעדותו בפני אישר כי נערכה פגישה באוקטובר 2008 בנוכחות מורדוך, מויאל וחלק משוכרי היחידות במתחם. באותה פגישה הציג מורדוך את מויאל כמי שיספק שירותי ניהול. אפרתי הבהיר בעדותו כי תשלום דמי הניהול נכפה עליו, "אבי הביא את הילה אחזקות. אני לא רציתי אותם, אבל הוא החליט גם את הנקיון של הילה לא אהבתי אבל הוחלט בשבילי. (פרו' עמ' 17 ש' 18-21). עוד סיפר העד כי התמקח בנוגע לדמי הניהול היחסיים שעליו לשלם, ביחס לשוכרים אחרים וכי גם שיעור דמי הניהול הוכתב על ידי מורדוך. "אם תהיה פעם שוכר של אבי תבין מי זה אבי מורדוך, אבי הוא הכל...הוא מחליט" (עמ' 17 ש' 14-177).

  2. דמי הניהול היו בסביבות 2,700 ₪ (פרו' עמ' 16 ש' 22) והם שולמו ישירות לתובעת. קודם לכן, כשהנתבעת טיפלה בתחזוקה שילם לנתבעת דמי ניהול + 15% עמלה (שם ש' 31-32).

 

עדות הגב' רובינסון

  1. גם הגב' רובינסון העידה בדומה לאפרתי, בכל הנוגע לחובה לשלם דמי ניהול, למי שהבעלים החליט. במקרה שלה נחתם הסכם השכירות מול השותפה השניה של הנתבעת – חב' רמי לוי שיווק השקמה בע"מ. עוד העידה על השירות המחפיר שקיבלה מהתובעת ועל כך שהותר לה על ידי נציגת הבעלים לבטל השיק האחרון של דמי הניהול, על סך 7,546 ₪ (בגין 3 חודשי דמי ניהול בשנת 2013). בעקבות תיק ההוצל"פ שנפתח נגד הקרן, שולמו בפשרה 4,000 ₪.

  2. חוזה השכירות נחתם מול רמי לוי שיווק השקמה בע"מ, בהרשאת הנתבעת. לצורך הדיון, אני יוצאת מנקודת הנחה כאילו הוכח שחוזה דומה נחתם גם עם שני השוכרים הנוספים. הדבר עולה בקנה אחד גם עם עדותו של אפרתי כמפורט לעיל, וגם עם זו של מנהל הנתבעת שהעיד: "אני לא מאלץ אותם לשלם דמי ניהול. אבל בחוזים שלי אני לוקח אופציה, שאם אני מחליט לקחת חב' ניהול הם ישלמו, ואני סוגר את זה בהסכם" (עמ' 19 ש' 3-4). "אם אני מחליט לקחת דמי ניהול, המסגרת שלי מאוד דרקונית כשאני אחראי על דמי ניהול". (שם ש' 20).  האופציה להחליט על זהות חב' הניהול והחובה לשלם דמי ניהול מצויה גם בחוזה שנחתם מול בעלת 50% ממניות הנתבעת – רמי לוי שיווק בע"מ. הטענה של מורדוך כי רמי לוי יכול לעשות מה שהוא רוצה בחוזים שלו, לא סבירה ולא אמינה, לפחות בענין שטחי הציבור והרכוש המשותף, והרי לא יתכן שרמי לוי ישכור חברת ניהול אחת ומורדוך חברה אחרת, במיוחד שמורדוך היה המנהל בפועל של הנתבעת ובעת שנחתם ההסכם עם "קרן שוסטרמן", התובעת כבר תחזקה את המקום מזה שנתיים.

  3. הוראות חוזה השכירות עם קרן שוסטרמן, בכל הנוגע ל"שטחי ציבור ורכוש משותף" ונושא דמי הניהול , יובאו להלן ככתבם וכלשונם:

לענין אחזקת המושכר ותיקונים -..."(ס' 26 א')

לענין דמי הניהול וחב' הניהול

"מובהר ומוסכם בזה כי כל עוד לא נחתם הסכם הניהול בין הצדדים, יחייבו הוראות הסכם זה את הצדדים" (ס' 27 א'), "השרותים ינתנו על ידי המשכיר ו/או מי מטעמו ו/או צד ג' עמו יתקשר המשכיר לשם מתן השרותים כאמור. המשכיר רשאי לפי שיקול דעתו הבלעדי והמוחלט וללא צורך בקבלת הסכמת השוכר ו/או הסכמת מי מן השוכרים האחרים, לייסד חברה ו/או להתקשר עם חברה אחרת ו/או גוף אחר אשר י/תקבל על עצמו/ה לנהל ולספק את השרותים הנזכרים לעיל כולם או חלקם (לעיל ולהלן: "חברת הניהול"). המשכיר יהיה רשאי, על פי החלטתו מפעם לפעם, ליתן את שירותי הניהול ו/או כל חלק מהם בעצמו ובמקרה זה יחשב הוא כחברת הניהול. המשכיר יהיה רשאי מפעם לפעם להחליף את חברת הניהול ולמנות אחרת במקומה הכל לפי שיקול דעתו ובהודעה בכתב לשוכר..." (ס' 28 ב' להסכם).

"השוכר מתחייב לשלם למשכיר ו/או לחברת ניהול עליה יורה המשכיר, דמי ניהול חודשיים שיחושבו על פי חלקו היחסי של השוכר בהוצאות שיוצאו לצורך החזקה, ניהול וביצוע השרותים, בשיטתCOST + 15% לפי יחס שטח המושכר לסך כל השטחים המושכרים...ובכל מקרה סך של 2,150 ש"ח + מע"מ, צמוד למדד המחירים לצרכן...דין כל סכום שהשוכר יהא חייב בו לפי סעיף זה, כדין דמי שכירות לכל דבר ועניין. המשכיר מתחייב לדאוג באמצעות חברת הניהול לנקיונם ולתחזקותם השוטפת של השטחים הציבוריים." (ס' 28 ד').

 

  1. הנה כי כן עולה מחוזה השכירות ההתחייבויות הבאות: המשכיר מתחייב לדאוג בעצמו או באמצעות חב' הניהול לנקיונם ותחזוקתם השוטפת של השטחים הציבוריים, השוכר מתחייב לשלם דמי ניהול בגין שירותים אלו. כל הוצאה הנוגעת לפגם או נזק בתשתית משולמת על ידי המשכיר. אין בחוזה כל התחייבות לכך שהמשכיר ישא בעלות שירותי חב' הניהול.

הוראות אלו אינן שונות מהנהוג בחוזי שכירות אחרים, גם מקום שאין חב' ניהול: תחזוקה שוטפת על השוכר, ליקויים מבניים – על המשכיר, תשלום וועד בית – השוכר, הוצאות חד פעמיות המיועדות להשבחת הבנין, הדירה, או תיקוני צנרת וליקויים שאינם נובעים מבלאי שוטף – על המשכיר. מורדוך הודה כי שילם 8,600 ₪ בשל תיקון של עמוד חשמל שמשאית גרמה לו נזק. (פרו' עמ' 24 ש' 3-4).

  1. מהראיות שהוצגו בפני אני מגיעה למסקנה כי שירותי הניהול של התובעת הוזמנו על ידי הנתבעת, אשר כפתה אותם על השוכרים, מכוח הוראות חוזי השכירות שחתמה עמם, המאפשרים לה לעשות כן. בחוזה נכתב שאי תשלום דמי ניהול כמוהו כאי תשלום דמי שכירות, קרי; הפרת חוזה, ולכן נאלצו השוכרים לשלם למי שהורה מורדוך. היו תקופות שהנתבעת דאגה לתחזוקה, ואז גבתה הכספים לעצמה, בנוסף לדמי השכירות, ואף הוסיפה על כך 15% עמלה.

בהעדר חוזה בכתב בין התובעת לנתבעת, או בין התובעת לשוכרים, יש להשלים תוכנו, באמצעות אומד דעתם של הצדדים, דרך העדים והראיות שהוצגו.

חוזה לטובת צד ג'

  1. נראה כי הדרך המשפטית הנכונה לראות את מערכת היחסים המשולשת בין משכיר, שוכר וחב' ניהול, בהעדר חוזה נפרד בין חב' הניהול לבעלים או חב' הניהול לשוכר, היא חוזה לטובת צד שלישי. בחוזה השכירות שבין הנתבעת לשוכריה ואשר נכללים בו הוראות הנוגעות לדמי הניהול שעל השוכר לשלם, חברת הניהול היא המוטב, שעל אף שאינה צד לחוזה השכירות, היא יכולה, כאמור בפרק ד' לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג-1973, לתבוע את אכיפתו מהצד שהתחייב  לטובתו.

סעיף 34 לקובע כדלקמן: "

לענין חוזה לטובת צד שלישי ראה, פירוש לחוקי החוזים (המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי ע"ש הרי סאקר, ג' טדסקי עורך, תשל"ז), עמ' 425-429

  1. יוצא מכאן שהתובעת יכולה היתה לכאורה לתבוע את שלושת השוכרים בגין דמי הניהול שהתחייבו לשלם ולא שילמו, ובתנאי שהתחייבות כזו מעוגנת בחוזה השכירות שחתמו. חוזה בע"פ מול השוכרים מכוח הפגישה באוקטובר 2008 לא יכול לחול, באשר שוכרים אלו לא החזיקו במושכר באותה עת, אלא לאחר 2010.

  2. מעבר לאי עיגון ההסכמות בחוזים בכתב, לתובעת חולשה נוספת הנוגעת לאיכות השירות שסיפקה. לו היתה תובעת את השוכרים היתה צריכה להתמודד עם טענותיהם אודות שירות מחפיר שנתנה, כדברי העדה רובינסון ואשר חוזקו בעדות אפרתי, ושניהם להזכיר הגיעו להעיד מטעם התובעת! מי שתובע ומבקש להוציא מחברו, צריך לעמוד בנטל הראיה להוכיח כי ביצע שירות ראוי עבור התשלום שסוכם עמו.

  3. מנהל התובעת הבין את הקונספציה של חוזה לטובת צד שלישי וכך תיאר בשפתו על מה תביעתו: "החב' נתנה שירותי ניהול למתחם, כל שוכר במתחם שהוא שכר במקום חתם חוזה עם רכבת במושבה, בחוזה היה כתוב שהבעלים רשאי להביא חב' ניהול והם חייבים לשלם ואם לא, אף אחד לא היה משלם דמי ניהול כי עסק רוצה לחסוך בהוצאות והיה מוציא עובד שלו לנקות בחוץ. זו הסיבה שבעלי המקומות (הכוונה השוכרים-מ.ק.) שילמו לנו דמי ניהול. היו תקופות בהם חלק מהמקומות לא היו מושכרים, ולכן הבעלים היו צריכים לשאת בהוצאות דמי הניהול, זה מה שסוכם והם התכחשו..." (פרו' עמ' 10 ש' 18-22).

אם זה מה שסוכם – התביעה בגין דמי ניהול נגד הנתבעת צריכה להיות אך ורק לגבי תקופות בהן היחידות לא היו מושכרות, והנה בכתב התביעה מתואר מצב שבו השוכרים הנוכחיים בשלוש היחידות: בר אייזן, בר מזל וקרן שוסטרמן אינם משלמים על אף התראות שנשלחו ואין כל טענה או ראיה לכך שחודשים מסוימים אחת היחידות או שלושתן לא היו מושכרות, נהפוך הוא, "קרן שוסטרמן" החזיקה בנכס ברציפות ומחזיקה בו עד היום, אותו הדבר לגבי בר אייזן, שהועבר מאפרתי לשוכרים הנוכחיים.

אגב, עדות מנהל התובעת שונה לחלוטין מהתיאור בתצהיר לפיו שירותי הניהול ניתנו לנתבעת, היא זו שהתחייבה לשלם והיא זו שהחלה לפגר בתשלומים.

 

טיבו של החוזה בע"פ עם הנתבעת

  1. בהעדר חוזה בכתב בין התובעת לנתבעת, עצם הזמנת השירות בע"פ, או מתן היתר בפועל ליתן שירותי ניקיון במקרקעין של הנתבעת, לא די בהם, כדי לחייב את הנתבעת באופן ישיר בדמי הניהול, וגם לא במצב שבו השוכרים לא משלמים – חיוב כזה לא הוכח, לא עלה מעדות מנהל התובעת ואפילו לא הוצג חוזה ניהול שנחתם עם בעל מקרקעין אחר, כדי לשכנעני שהנוהג הוא שבעל המקרקעין מחויב לשלם דמי ניהול לחב' הניהול. לו היתה הנתבעת מספקת בעצמה את שירותי התחזוקה השוטפים ושוכרת קבלן משנה, כי אז ניתן היה לומר שמדובר בחיובים נפרדים, אולם איש לא טען זאת. שני הצדדים והעדים טענו כי דמי הניהול שולמו ישירות מהשוכרים לתובעת. הכרטסת על שם הנתבעת שהיתרה שלה היא 0 לא מלמדת בהכרח על כספים שהעבירה הנתבעת בשם קרן שוסטרמן, אלא על חודשים בהם היחידה טרם הושכרה. קרן שוסטרמן נכנסה למושכר ב 15/4/10 ותשלומים על סך 2,150 ₪ המשקפים דמי ניהול שסוכמו בחוזה השכירות, שולמו עד 1/4/10.

  2. משלא הוכח מה תוכנו של החוזה בע"פ בין התובעת לנתבעת, אני רואה במע' היחסים ביניהם, היתר ליתן שירות לשוכרים במקרקעין שבבעלות הנתבעת. משלא תבעה התובעת את השוכרים שקיבלו ממנה שירות, ומשלא הוכח כי דמי הניהול מיוחסים ליחידות ריקות, דין התביעה לתשלום דמי ניהול כנגד הנתבעת, להידחות.

 

תשלום בגין תיקון תשתית

  1. התובעת דרשה 6,844 ₪ X 2 - חלקן היחסי של שתי יחידות : "קרן שוסטרמן" ו"בר מזל" – אגב סכום זהה לשתיהן, למרות שדמי הניהול הם ביחס של 1:2 ובכלל, אם מדובר בתיקון של תשתית, כל הסכום כיחידה אחת אמור היה להשתלם על ידי בעל המקרקעין, בלי שום קשר לשוכרים ושטח החזקתם.

  2. האם מדובר בעבודת תשתית או תחזוקה שוטפת, מי הזמין את העבודה, כמה היא עלתה – האם התובעת זכאית להחזר הוצאות, או בתוספת עמלה, כיצד חושב הסכום. גם כאן לא הרימה התובעת את נטל הראיה. בכתב התביעה נטען בסעיף 5 כי "בחודש 10/10 נתבקשה התובעת להחליף את קו החשמל בשדרה המרכזית במתחם, בשל ליקויים חוזרים ונשנים". הנתבעת מכחישה בתוקף כי ביקשה מהתובעת ואף טוענת כי לא ידעה כלל על ביצועה ובוודאי שלא אישרה אותה. בכתב התביעה לא נכתב מי ביקש, אולם במכתב ההתראה מיום 22/5/12 (נספח 3 לתצהיר התובעת) נרשם :"טרם סולקו יתרות חוב בגין דמי ניהול, כמו גם בגין החלפת קו חשמל, צנרת ועמודים במתחם שבוצעו לבקשת הדיירים" (הדגשה שלי-מ.ק.). על כך אין לי אלא לומר - אם הדיירים ביקשו – שהדיירים ישלמו, מה לתובעת להלין על הנתבעת שלא יודעה בזמן אמת אודות עבודות תשתית אלו ועלותן.

 

לסיכום

  1. התובעת לא עמדה בנטל הראיה להוכיח את תוכנו של החוזה בע"פ שהיה לה עם הנתבעת, המפגש באוקטובר 2008 מהווה לכל היותר מימוש האופציה של הבעלים לחייב את השוכרים בתשלום דמי ניהול לתובעת, מכוח חוזי שכירות שחתם עמם. המפגש לא יכול להקים מחויבות עצמאית של השוכרים, משום שהשוכרים הנוכחיים, לא היו במפגש באוקטובר 2008, ולכן רק אם יוכח שהשוכרים הנוכחיים מחויבים בחוזה שכירות שמשתמעת ממנו כוונה להיטיב עם התובעת, רשאית התובעת לתבוע אותם ישירות. לפחות לגבי קרן שוסטרמן הוכח חד משמעית בדיוק ההפך, כיוון שבתוספת להסכם מחודש מרץ 2013 (ת/2) נכתב במפורש בסעיף 4 ש"השוכר לא יישא בדמי ניהול בגין המושכר".

  2. כל שהוכח הוא שהתובעת נתנה שירותי נקיון ואחזקה תקופה מסוימת, היא הצליחה לגבות סכומים מחלק מהשוכרים, ומה שלא הצליחה, לא פעלה לגבייתם והתאימה את השירות שנתנה לסכומים שגבתה. התרשמתי מהעדים אפרתי ורובינסון שהשירות של התובעת היה לא מוצלח בלשון המעטה, השאלה מה קדם למה, שירות גרוע לאי תשלום או ההיפך, אינו מעניינה של תביעה זו.

  3. לגבי התשלום בגין החלפת קו חשמל, לא הוכיחה התובעת את עלות העבודה ובעיקר לא הוכיחה כי הנתבעת אישרה או הזמינה תיקון זה.

  4. התובעת לא עיגנה כראוי את זכויותיה, לא מול השוכרים ולא מול הנתבעת, היא התנהלה באופן לא מסודר ולא תיעדה פניות ועבודות שביצעה. המסמכים שהציגה לוקים בחסר, כיצד ניתן לצפות שכרטסת הנה"ח של התובעת תהווה ראיה מספקת, מה עוד שאין בדפים אלו כדי לתמוך בסכומי התביעה ומהותה. הנתבעת התריעה בכתב הגנתה כי התביעה לוקה בחסר מהותי ואף על פי כן, כל הראיות שהצליחה לאסוף התובעת הן עדויות של שני שוכרים שלא היו שבעי רצון מפעילותה ואשר אישרו כי החובה לשלם דמי ניהול חלה עליהם כשוכרים ולא על הבעלים.

  5. אשר על כן אני דוחה את התביעה ומחייבת התובעת, נוכח התוצאה, בהוצאות משפט בסך 5,000 ₪ בלבד.

 

ניתן היום, א' אדר ב' תשע"ו, 11/03/2016, בהעדר הצדדים.

משרד עורכי דין עזורי - רובין

         נחל שורק 24 מודיעין | אבן גבירול 129 תל אביב

טל: 054-8108888

פקס:08-6389494

           משרד עורכי הדין עזורי-רובין

         נחל שורק 24 מודיעין | אבן 129 תל אביב

          טל: 086389494  נייד: 0548108888